עושה רושם שפחות זוכרים לו את האליפות עם דטרויט פיסטונס ב-1989 כשחקן שולי, ויותר את ימיו בפילדלפיה 76 - הקבוצה בה פתח את קריירת ה-NBA שלו ושיחק בה שבע עונות. האיש נבחר בדראפט 1975 כבחירה מספר 5 של פילדלפיה, ואחרי שסיים שם את חלקו והמשיך לחמש עונות נוספות בניו ג'רזי נטס, מצא טבעת דווקא עם דטרויט.

דאוקינס, שדבקו בו בין השאר הכינויים בייבי גורילה ושוקולד ת'אנדר (שניתן לו על ידי סטיבי וונדר), סיים את ימיו כשחקן NBA עם ממוצעים של 12 נקודות, 6.1 ריבאונדים ו-57.2% מהשדה (שביעי ב-NBA בכל הזמנים). לא השחקן הכי גדול, אבל טוב. טוב מאוד. כזה שהתווכחו לגביו אם תקופה במכללות היתה הופכת אותו לשחקן מצליח יותר בעתיד, וכזה שידע להחליף מסרים של חיבה, הערכה ואהבה עם הקהל לאורך השנים. חביב הקהל.

החלק השני הזכור, לפחות לי, של דאוקינס קשור לשנותיו באירופה. חמש עונות בטורינו, מילאנו ופורלי מהליגה השנייה, בתקופה שהיתה היפה ביותר לאמריקאים מתבגרים יוצאי NBA במדינה הזו. באיזשהו שלב, כאשר שיחק בפורלי בתחילת התשעים, שקלה מכבי ת"א להחתים אותו אבל ויתרה עליו בשל גילו המבוגר, ובסופו של דבר העדיפה את ראדיסב צ'ורצ'יץ'. זו היתה כנראה החלטה נכונה, דאוקינס היה ממש בשלבי הקריירה ואחרי פורלי לא שיחק עוד במסגרת קבוצתית רצינית, אלא המשיך ללהטוטי הארלם גלובטרוטרס, CBA ועוד לפני שפרש ועבר לאימון.

הסיפור שלו מוכר, פחות או יותר: בוגר תיכון שהלך ישירות לדראפט ה-NBA, ועשה זאת שנה אחת אחרי מוזס מאלון שגויס על ידי קבוצת ABA. דאוקינס נבחר כאמור בבחירה החמישית ורבים שראו אותו משחק בתיכון באורלנדו טענו שהיה שחקן התיכונים הטוב ביותר עד לאותו זמן. הציפיות היו גדולות, אנשים חשבו שדאוקינס - שילוב של גודל, מהירות וטאץ' רך - יוכל להוות פקטור מיידי ב-NBA כבר בגיל 18. בפועל, ימי תחילת הקריירה שלו נסעו על מסלול רצוף מהמורות, דאוקינס היה עדיין שחקן לא מלוטש שיותר מדי עיניים עקבו אחריו בו זמנית.

הוא הניח רגל ממשית בליגה רק בשלהי העונה השנייה שלו, בזמן הפלייאוף, כשפילדלפיה הגיעה לגמר מול פורטלנד ודאוקינס היה אחד משומריו של ביל וולטון. פורטלנד זכתה באליפות, אבל דאוקינס סיים את הפלייאוף עם 7.3 נקודות ו-5.4 ריבאונדים והראה שהוא בדרך למעלה. בעונה השלישית שלו שם, כשלצידו בין השאר ג'וליוס אירווינג, ג'ורג' מקגיניס ודאג קולינס, והוא בסך הכל בן 20, אולי 21, מי שעתיד להיקרא בייבי גורילה כבר עמד על 11.7 נקודות ו-8 ריבאונדים, לצד 57.5% מהשדה. כמעט בלתי ניתן לעצירה בצבע.

המשך הקריירה מצא אותו מחלק זמן עם קולדוול ג'ונס בעמדות 4 ו-5 של פילדלפיה, ששוב הגיעה לגמר הפלייאוף והפסידה שם ללוס אנג'לס לייקרס ב-1980. כל אלה, כנראה, פרטים שוליים ברזומה של האיש הזכור בזכות לוחות הסלים שניפץ באותה עונה. הוא עשה זאת פעמיים בתוך פחות מחודש במשחקים נגד סן אנטוניו וקנזס סיטי קינגס, לימים סקרמנטו, והליגה הגיבה בחוק חדש ומותאם לפיו מי שישבור סל ייקנס ויושעה מפעילות. המראה המלהיב נותר חקוק בזיכרונם של אוהדי כדורסל וליווה אסוציאטיבית את דאוקינס לכל מקום אליו הגיע.

הסיקסרס יצרו אז עמודה נפרדת עבור ההטבעות שלו בדף הסטטיסטיקה הרשמי שלהם, והאיש הפליג בכינויים שהדביק לסוגי ההטבעות. הוא גם כינה את עצמו במספר כינויים, בהם 'סר סלאם', 'מיסטר דאנקנסטיין' ועוד. לפעמים עשה זאת כראפר, יען היה מראשוני השחקנים שהדביקו לעצמם ניסיונות לקריירת במה במקביל לכדורסל.

בסופו של עניין, אחרי עוד מספר ניסיונות להתמודד עם אי ההצלחה מול קארים עבדול ג'באר בעמדת הסנטר, ועל אף שנים טובות במזרח והתמודדות מוצלחת יותר או פחות עם הסלטיקס, פילדלפיה החלה לנער את עמדת הסנטר שלה. דאוקינס כבר הגיע לסביבות 60% מהשדה לאורך עונה שלמה והיה שני בליגה רק לארטיס גילמור, אבל פילדלפיה שלחה אותו לניו ג'רזי בגלל פציעות והיעדרויות ואת קולדוול ג'ונס ליוסטון, כדי לפנות מקום למוזס מאלון שאכן סייע לה להשיג אליפות בעונה שלאחר מכן, 1983.

בנטס, עם אלברט קינג, באק וויליאמס ואוטיס בירדסונג, דאוקינס ידע בערך שתי עונות טובות לפני שהפציעות הציקו לו שוב. בסופו של דבר, לא לפני שעבר ביוטה ודטרויט לתקופות קצרות, הדרך הראתה החוצה. איטליה קלטה אז גדולי NBA בכמויות, ודאוקינס מצא שם נחמה. הוא דייק ב-77.5% מהשדה בעונה הראשונה שלו, וזה היה הנתון הפחות טוב. באחרונה, 1993/94, הוא סיים עם 85.5% מהשדה ובכל אחת משלוש העונות שבתווך לא ירד מ-80%. מדהים.

אחרי הפרישה עוד הספיק לאמן בליגות חצי מקצועניות וברמות נמוכות של כדורסל מכללות. הוא היה נשוי שלוש פעמים, אחת מנשותיו התאבדה זמן קצר לפני שהתגרשו ובתוך כל הבלאגן הזה הספיק להביא לעולם שני ילדים מאשתו השלישית ולשמש אב גם לבתה ממערכת יחסים קודמת, הסובלת מתסמונת דאון. לא שעמם לו, זה בטוח.

בגיל 58, באלנטאון, פנסילבניה, האיש מת מהתקף לב.