מסביב יהום הסער, הליגות כבר רצות והשדרים צווחים, ביורוליג/קאפ תבוסות מדכאות בינתיים בערבות רוסיה הגדולה, וכאן עדיין חם ולח לפעמים כמו באוגוסט.

בואו נזוז רגע הצידה, ברשותכם, ונעזוב לרגע את אייק המכובד שהצטרף למכבי ת"א ואת בריאן רנדל השוב-לא-בריא ואת ברייסי רייט והסיפור שלו. קראתם ושמעתם על זה מספיק.

וניגש לזוטות מרנינות. ביום חמישי בצהריים ישחקו הריאלי העברי חיפה נגד בליך רמת גן. בסך הכל עוד משחק תיכונים אחד שאני אמור לשדר, אחרי עשרות כאלה ברזומה לאורך השנים האחרונות.

ברם-אולם, איתי סלע הפלאי, תלמיד כתה י"א, הוא חלק מנבחרת בליך. אני אבא שלו.

צריך לשדר או לא? כדאי או לא? רצוי או לא? מתאים או לא?

אני עושה מזה כנראה יותר ממה שזה. וכן, זו ליגה זניחה וזה שידור צדדי ולא רבים, מן הסתם, צופים בה.

ובכל זאת, ויתרתי.

איתי אינו שחקן מרכזי בקבוצה הזו, הוא משחק כרגע מעט וייתכן גם שלא ישחק כלל. השבוע ראיתי משחק נוער ביתי של עירוני רמת גן, המסגרת הנוספת בה הוא מופיע, נגד מכבי ראשל"צ. הוא שיחק מעט מאוד. כמובן שהפריע לי, כהורה, לראות את זה במיוחד כאשר נוצר צורך משווע לעוד גבוה שיעזור בריבאונדים מול רון נקרשביץ' (2.05 מ' בערך), ניב בלול (2.00 מ') ואופק חכמון הפיזי. "ריבאונד, ריבאונד", שאג-התחנן מאמן רמת גן אמיר פטל בגרון ניחר למראה הגארדים המתאמצים וכושלים שלו ברוב המקרים, אבל נשאר באותו הרכב קטן, זריז, קולע ולוחץ. והפסיד תחת הסל ובמשחק כולו.

וזה בסדר, וזו זכותו המלאה כמובן, אבל כשהסתיים המשחק ויצאתי מהאולם היה לי ברור שאני מוותר על השידור השבוע. כהורה, התחושה החמצמצה של פספוס מילאה את הלב. כפרשן עם מיקרופון ביד, המטרה היא להיות חופשי בדיבור ולומר מה שעובר בראש, לטוב ולפחות טוב. ברור שאפשר לנטרל בקלות ולהתעלם מרגשות ומחשבות אם באמת רוצים, זה לא מסובך מדי. אבל מרגע שמונחים פילטרים ומסננים בין המיקרופון לפה, או מרגע שאני מרגיש ומכיר בנוכחותם, השידור כולו פחות אטרקטיבי בעיניי ועדיף לוותר.

אם אני צריך לומר, למשל, שרמת גן צריכה בדחיפות גבוה מתחת לסל כדי למזער במשהו את הנזק, ולא יכול לומר את זה מטעמים אתיים, כי הגבוה הרלוונטי הוא הבן שלי – זו בעיה. גם אם היא קטנה. גם אם היא רגעית.

מצד שני, מה הסיפור הגדול? זו עונה חמישית שאני משדר תיכונים בוואן. ודאי פלטתי ואמרתי כל כך הרבה שטויות לאורך התקופה הזו, שמי יודע מה היה האפקט של כל אחת מהן ובמי פגעתי, או על איזה כלל עברתי.

ולפיכך, האם אי אפשר להעביר שידור אחד קטן וסולידי, עם גילוי נאות כמובן, ואזכורים מינימליים או מתובלים בהומור דק לגבי הבן? כמובן שאפשר. ובכל זאת, זה מרגיש לא נכון באופן כללי, וגם כלפי איתי.

במקרה כזה, ובמקרים דומים, אני מעדיף בדרך כלל לתת לתאריך לעבור, להתחלף ולהמשיך הלאה, במקום ללכת איתו ראש בראש. זה בדיוק מה שעשיתי גם הפעם. ואם תצפו וקול אחר יישמע לפתע ביום חמישי בצהריים ולא הקול הרגיל מהשנים האחרונות, זה, פחות או יותר, הסיפור שמאחורי העניין על רגל אחת.