רוב האנשים חותרים לטריפל תארים. נניח, זכייה ביורוליג, באליפות ישראל ובגביע המדינה, ואם אתה רודי דאמיקו אז אפילו יותר מזה.

רק מעטים מאוד משיגים טריפל פיטורים מהקבוצות הבולטות ביותר, ועודד קטש השלים אחד כזה בימים האחרונים כשצירף את הפועל ת"א למכבי ת"א והפועל ירושלים שנפרדו ממנו בעבר.

עוד הוכחה לכך שהאיש מיוחד, כן?

הארץ עסקה באובססיביות באיש שדגמן פעם לרשת למידות גדולות, ובבור שנפער סמוך לרגליו. ובינתיים, צצה שאלה אחרת: האם אין תקומה לכחושים המעונבים? הרי גם תאומו האופנתי של עודד, ליאור ליובין, יושב בחוץ. הצמד שהוביל את ג"ג לאליפות לפני חמש שנים וחצי, נפלט מהליגה.

סופית? זה לא סופי עד שזה סופי. שרון דרוקר ממציא עצמו מחדש במכבי ראשל"צ. מיקי גורקה נשכח לחלוטין, ולפתע נזעק לדגל של הרצליה. אריק אלפסי גם, רק שבמקרה שלו הדגל שייך לנהריה עד להודעה חדשה. אריק שיבק ישב בחוץ, וגם הוא הגיע לאולפנים מתישהו כדי להפיג את השממה, עד שחזר.

בכלל, היום מאמנים הם גם פרשנים. בעיקר אלה שפוטרו או נכשלו. זו העבודה הזמנית/שנייה שלהם, עד שיחזרו לחום העשייה המעיק. הרי צריך באלאנס בחיים וקצת מזגן אולפנים קר לא הזיק לאיש.

נראה שאם אתה לא משדר משהו, אתה לא קיים. או חשוב יותר: מקטין את סיכוייך לשוב ולאמן. עד כדי כך העסק קריטי, שגם מאמנים פעילים מפרשנים. לא מחכים לצרה הצרורה שתבוא, אלא עובדים על צעדי מניעה.

זו עבודה אכזרית, לאמן, אבל כל עוד מגיעים אליה בנעלי, מכנסי וחולצת ספורט אנשים ימשיכו לקנות את הג'וב המסוכן הזה שעדיף עשרות מונים בעיני רבים על משרה בקומה 16 במגדל מחניק בלב הכרך, בצירוף מקום חנייה על הסנטימטר בקומה מינוס 4. יש סיכון, אבל יש סיפוק, להט והתרגשות.

עוזרו שהתמנה הקיץ, שרון אברהמי, החליף את קטש בהפועל ת"א. אנשים לא אוהבים את זה. לא אוהבים שעוזר מחליף מאמן ראשי, ומדברים על חוסר לויאליות. אין פה יותר מדי ברירות: בספר הכללים הלא כתוב של אקלים הכדורסל בישראל, אם אברהמי לא היה בחירה ראשונה של קטש, אלא שנייה או שלישית או מאולצת או כפויה. הבעיה היא בעיקר של עודד. הוא יכול היה לוותר על המשרה במחאה כבר אז, אם חשד או העריך שאברהמי מסכן אותו באיזשהו אופן.

רק מעטים זוכרים שדייויד בלאט השתחל לתחום האימון והתקדם בו דרך עלבונות גדולים שחשו אריק שיבק בגליל העליון, ומאוחר יותר גם ברד ליף במכבי ת"א. גם אז דיברו על חתירה, מידע מוקדם, כתובות שעמדו על הקיר ועוד.

אני לא מנסה להכשיר שום שרץ, ישנם רגעים בחיים שאתה הולך הלאה גם אם נשפכים לעברך מים רותחים בניסיון להטביע אותך ביגון וכאב.

אברהמי בפנים. הוא אומר שעודד נתן את ברכת הדרך ומבחינתו, אפשר להניח, זה מספיק.

מישהו נתן לי פעם ברכת דרך באחד התפקידים שעשיתי. הוא לא מדבר איתי עד היום. עברו הרבה שנים. עבדנו צמוד. הוא פזל למקומות אחרים, השאיר חצי כיסא והניח אותי עליו מתוך רספקט, הכרה בכך שאני לא מסכן אותו אלא משמש לו מחליף מתוך המערכת. סופו של עניין – הוא נזרק. לא הרבה אחריו, גם אני. בניגוד לכללי הטקס והצ'ילבות, באיזשהו שלב זה הציק לי והתקשרתי כמו טטל'ה לקראת יום הכיפורים מתישהו – אם כבר אז כבר. לא ממש לבקש סליחה כמו לנסות להבהיר, להבין, להקשיב. "הכל בסדר", הוא אמר. וגם מאז עברו שנים. לא זכיתי לשמוע ממנו יותר.

אברהמי לא נכנס לניואנסים: האם קטש נתן את ברכת הדרך במאור עיניים ובקול בוטח מלווה בחיבוק ולחיצת יד חמה, או אמר זאת בשפה רפה, בקול ממלמל, כשחצי גופו לעבר דלת היציאה ופשוט כי לא היה לו נעים?

כך או אחרת, וגם אחרת או כך, בעוד מספר שבועות, חודשים, הסיפור הזה ייעלם ואנשים ידונו במה שרואות עיניהם על המגרש. התחושות החמוצות, לעומת זאת, יהפכו לזיכרונות מצולקים.