ישבתי לראות את קליבלנד נגד גולדן סטייט, החל מתחילת הרבע השני בערך ועד לסיום המשחק. זה קרה בדיוק אחרי סיום שידור המכללות בוואן-הערוץ, משחק זניח יחסית בין נורת'רן אייווה לבריגהאם יאנג (יש שם וואה ווי וואה של שחקן, אחד בשם קייל קולינסוורת'. גארד לבן, 1-2-3, עושה כמעט הכל, מומלץ לבריות להחתים, גם אם לא במחוזותינו המכובדים מדי, יען אין לו כל כך קליעה לשלוש ומאמנינו יודעי-כל יסרבו ודאי).

מעבר לנושא הצבעים, שחורים מול לבנים, שקופץ לעין באופן מיידי כהבדל בולט בין המכללות הספציפיות האלו לבין קבוצות ה-NBA, ההבדל הנוסף שצד את העיניים הוא מעמד המאמן מול מעמד השחקנים. בשידור המכללות המאמנים מקבלים קלוז-אפים שוב ושוב, תוך כדי משחק. יש מספיק זמן להרחיב את הדיבור לגביהם בעודם עומדים אל מול עינינו. לעומת זאת, בשידור ה-NBA בין שתי קבוצות חזקות ודומיננטיות במיוחד, המאמנים כמעט שאינם פקטור מבחינת השדרים והצופים.

לוק וולטון קיבל מספר קלוז-אפים, אולי כיוון שיש סביבו סיפור: הוא הרי המחליף הזמני של המאמן, ומנצחים איתו שוב ושוב, והוא היה שחקן עבר ולגמרי במקרה הוא בנו של ביל וולטון. אז אוקיי, וולטון קיבל 4 קלוז-אפים, שניים מהם של ממש ושניים תוך ירידה לפסק זמן. בלאט קיבל רק אחד. אחד בלבד. מאמני המכללות, מסורתית, ובכל השידורים בהם אני משתתף בשנים האחרונות, הם לרוב מרכז העלילה וזוכים לתקריבי מצלמה שוב ושוב.

כנראה שככה זה. במכללות המאמן עובד לפעמים עשר ועשרים עונות באותה קבוצה והשחקנים מתחלפים שוב ושוב. הוא העיקר. המפקד. הסיפור. ב-NBA, במיוחד אם משחקים על אותו מגרש לברון ג'יימס וסטף קארי, המאמן שולי לחלוטין. ממש לא להאמין – בלאט קיבל קלוז-אפ אחד ב-36 דקות שראיתי. וגם הוא היה די מקרי, עושה רושם.

אוקיי, לא גיליתי את אמריקה. זו אמריקה וזו דרכה. ובכל זאת, היה מוזר לחוש מקרוב בהבדלים התהומיים בשני שידורים בזה אחר זה.

ומכאן – לשם. לעניין אחר. לפני מספר ימים, מתישהו בשבוע שעבר, התארח בחדשות הספורט ראש שבט האפרים. זה קרה באותו ערב בו קלע מאירק'ה רב הרושם סל ניצחון מול הפועל ת"א והעולם יצא מגדרו. ראש השבט הגיע כדי לדבר על המחזור כולו והתעכב במיוחד על הגיבור הקשוח. זה הפך למונולוג ארוך שאפילו מראיינים ותיקים כמו נבו ואילדיס התקשו לעצור. לאפי חוקים משלו: אין לו נקודה ואין לו פסיק, הוא מצליח לדבר ותוך כדי כך לפקוח עיניים גדולות, למתוח צוואר, להרחיב אישונים ואז, מעשה כשפים, לשאוף אוויר כדי להמשיך את המשפט עוד ועוד. כל זה נעשה בהתלהבות ובאהבה אין קץ לדבר הזה שנקרא כדורסל. כשאני חושב על זה טוב טוב טוב, ואולי אפילו עוד קצת, יכול להיות שהוא, מכולם, הפרשן האולטימטיבי.

כן, אפרים. אם רק יתנו לו, ובתנאי שישתחרר לגמרי ולא יציית לכללי התנהגות ונורמות מיותרים. לשחרר כפתור ועוד כפתור ולהרחיב אישונים, ובמקרה כזה נקבל דמות טלוויזיונית מופתית. מין שימי ריגר טרלה-לולו ואטרקטיבי מאוד, אבל עם מינונים נכונים יותר בין פרשנות מקצועית לגימיקים ובדיחות. יכול להיות שזה עדיף על כל אלה שמגיעים אל הכיסא באולפן כתחנה זמנית. עזבו את הפרשנים עצמם, הגיע הזמן שיכבדו את כיסא הפרשן. כלומר, את התפקיד עצמו.

ומשם, שוב לכאן. תוכנית הבוקר של דומינגז וסלוצקי בטלוויזיה. אז ככה: עד עצם היום הזה ממש לא בטוח שאני יודע מי זה מי ביניהם, ועד לתחילת השבוע כל שראיתי בהקשרם היו הפרומואים היצירתיים (משעשעים יותר או פחות) שהם מייצרים לקידום התוכנית שלהם. השבוע, במקרה לגמרי, נפלתי על שידור שלהם לראשונה והיה שם המון כדורסל. המון ממש. ישבו שם אלעד חסין (פוטר וכבר באולפן?), פפי תורג'מן ואחר כך הגיע לראיון גם עדני דגן. היה מעניין.

מעבר לקולו הצרוד והמיוחד במינו של דגן, היה מרנין לראות את פפי האגדי עוטה וואחד שפם על פניו. שפם שמוסיף סמכות, בגרות ורצינות ומעניק לו מעמד, כבוד וגם יראת כבוד. שפם עם משמעות. בלי קשר, אין על הדיבור הירושלמי של פפי, ומכאן אני קורא לשלב גם אותו בפרשנויות ובתוכניות כאלה ואחרות בערוץ. כן, אפילו שהוא לא מאמן ואין לו לאן לחזור. יאאא אולוהיייים, פאנץ' ליין לא רע בכלל יצא פה.

ולכן, ומכיוון שכך ובעקבות הדברים ועל פיהם, זה בדיוק הזמן לסיים.

עד לפעם הבאה. אם נחיה.