בדיוק לפני שבוע הייתי עד לאחד הקונצרטים הגדולים שנראו בכדורסל הישראלי ורצה הגורל, הוא גם היה על הראש של האימפריה הצהובה השוקעת. בעקבות המשחק, כמה תובנות (וגם קטנה לירושלים ולמנהלת):

1. גם לנצח קבוצת ילדים ב-35 הפרש זה לא פשוט ולא קל והדברים קשים עוד יותר כשמדובר בקבוצה בוגרת. יפה דרש גרגורי ורגאס כשאמר שבמקום לדבר על הכושר האדיר של מכבי חיפה, מדברים על ההפסד העצום של מכבי תל אביב. גם אני יצאתי מהאולם המום מגובה ההפרש וצריך לדעת לתת מילה טובה לשחקנים בירוק ולצוות המקצועי על התמדה, עבודה קשה, סבלנות והתייצבות למשחק בכושר מעולה ועם תכנית משחק סדורה.

אל יקל בעינינו מה שעשו הירוקים בשני צדי המגרש. זה אכן היה קונצרט ולנו לא נותר אלא לקוות שזה יימשך, לא רק כאוהדים ירוקים, אלא בעיקר כאנשים שכדורסל טוב יקר לליבם.

2. מכבי תל אביב הגיעה למשחק ברוממה עם כל הנסיבות המקלות האפשריות. שלושה שחקני חמישייה חסרים, סגל קצר, עונה גרועה, נסיעה מעיקה לסלובניה שבקושי נחתו ממנה ומשחק מכריע ביורוקאפ לפניהם. הכל נכון והכל מדויק והכל עדיין לא מהווה תירוץ אפילו לתחילתה של ההתבטלות העצמית של השחקנים בצהוב על המגרש. הגנה נרפית, אבדן אמונה וסמרטוטיות מוחלטת. אם לחיפה מגיעות מחמאות ענק על כך שידעה לדרוס ולקחת את המתנות שחולקו לה, הרי שלצהובים מגיעים ים ציונים שליליים על שאפשרו לחיפה לחגוג כך וחילקו כל כך הרבה מתנות.

מילא לו היו עושים זאת ברבע הרביעי כשנגמרו העבירות והכוח, מילא לו היו עושים מאמץ להחזיק את המשחק ומאבדים אותו ברגע שהחמישייה הראשונה הוחלפה. הם פשוט לא היו שם מהשנייה הראשונה והמצב רק הלך והחמיר. כדי שמשחק יגמר בהפרש כזה וייראה לא כוחות לכל אורכו, צריך צד אחד נהדר ועל כך המחמאות לחיפה, אבל צריך גם צד אחד שיהיה עלוב ואומלל במיוחד וכאן החיצים לכיוונו של ז'אן טבק שאם לא גרם להידרדרות, הרי שלפחות לא הצליח לעצור אותה.

3. הפועל ירושלים ידעה בעונה האחרונה להתחבר בזמן הנכון, גילתה אורך רוח וניצלה היטב הגרלה נוחה ונפילות בכושר אצל היריבות לקראת סיום העונה. גם אילת הגיעה לצמד המשחקים מולה קצרה, פצועה וחבולה לאחר סדרה הרואית מול מכבי תל אביב. כל הכבוד לירושלמים שידעו להרים את האליפות מהרצפה ולאסוף אותה.

השנה דיברו על יורוליג וזה יפה ואפילו הביאו שמות גדולים וחיזוק, כדי להצדיק אלפי מנויים וקהל עצום (כיף של דבר, הלוואי שנזכה לזה בקרוב גם בחיפה).

הצרה היא שגם בירושלים (ממש כמו במכבי תל אביב) אין אף אחד ששומר, אין חיפוי מתחת לסל ואין שום סימנים לאגרסיביות. מי שמאבד כדור ומשחק בצורה לא מאורגנת, מאפשר לירושלים לרוץ ואת זה דונטה סמית' וליאור אליהו עושים הכי יפה שיש, אבל ברגע ששמים מולם קצת גוף, מקשים עליהם לפתח משחק ריצה ומעיקים עליהם, מתגלים שחקני ירושלים כבני תמותה רגילים, אם לא למטה מכך.

אליהו חייב לידו גבוה פיזי ופישר לא יהיה כזה בגלגול הנוכחי. מהספסל בחרו להעלות את ג'וש דאנקן, שהוא נשק התקפי אדיר, אבל שומר בינוני ביום טוב. גפני עושה הגנה, אבל אינו חוסם גדול ומתקשה להחזיק את כל ההגנה לבד, הגם שהוא משחק רק לפרקים קצרים יחסית.

מה שמתקבל בסוף הוא קבוצה שמרסקת את הקטנות וחסרות ההגנה, אבל מתקשה מול מי שמגיע להתמודד מולה בכל הכוח.

4. כל אלו מובילים אותי אולי למסקנה החשובה ביותר: הליגה שלנו השנה צמודה מאד ולא רק בגלל שראשון ומכבי חיפה נותנות עונות טובות והרצליה חזרה לקדמת הבמה אחרי כמה שנים רעות. הליגה שלנו צמודה ונהדרת כי הגדולות ברמה נמוכה וההוכחה הטובה ביותר לכך היא הישגיהן הדלים בזירה האירופית.

במצב כזה, הפיינל פור חוטא לכדורסל בארץ ובעיקר לאוהדים.

בשני ערבים ייסגר כל העסק, במקום לתת אפשרות למתח ומהפכים בסדרות מרתקות. הקהל ייגרר לאולמות מרוחקים, המנהלת תקבל גמר בלי הקבוצה הביתית והאולם יהיה מלא מפה לפה בנציגי איגוד השופטים, חברי כנסת וספונסרים והכי מצחיק יהיה, אם בסוף מכבי תל אביב תתעלה ותדע לעקוץ ברגע הנכון ולגנוב אליפות שממש לא מגיעה לה.