לכבוד הנשיא שלונ"צ,

לאחרונה איבד הכדורסל הישראלי שני שחקנים מכובדים שהחליטו לתלות את הנעליים ולסיים קריירת משחק מפוארת (יהוא אורלנד) ומפוארת מאד (מאיר טפירו). טפירו מדורג במקום ה-12 ברשימת קלעי כל הזמנים של הליגה ואת רשימת תאריו האישיים קצרה היריעה מלמנות. אורלנד מדורג 118 בקלעי כל הזמנים ועשה לא מעט הישגים מרשימים בליגה הן במישור האישי והן במישור הקבוצתי.

המשותף (והעצוב) בפרישתם של השניים היא העובדה שכל אחד מהם שיחק במהלך הקריירה בלא פחות מעשר (!!) קבוצות שונות, בחלק מן המקרים בשתי קדנציות נפרדות. אף אחד מן השניים לא נשאר באותה קבוצה יותר משלוש שנים ולא פעם רק עונה בודדת. כל פעם נטלו מחדש את מקל הנדודים והמשיכו לתחנה הבאה, בלי למצוא לעצמם בית, משך קריירה ארוכה, גדושה ומלאה. אין ספק שהכדורסל הישראלי יוקיר את השניים, אך ספק אם ימצא המועדון שיכבד אותם בתליית גופייתם על תקרת האולם, או בטקס הוקרה יוצא דופן. הם פשוט מעולם לא תקעו יתד בשום מועדון.

התופעה לא חדשה ואינה זרה לכדורסל הישראלי. יפתח זיו עוד לא ניגב את החלב מן השפתיים וכבר הוא בדרך לקבוצה שלישית בקריירה ועוד רבים וטובים נעים ונדים ברחבי הליגה. התופעה מוכרת גם ברחבי אירופה ואפילו בליגת מנש, שם מחליפים לא אחת שחקנים שלוש וארבע קבוצות בעונה, אבל רוחב תופעה שכזה ותכולה כה רחבה היא בהחלט יוצאת דופן.

כשתגידו סן אפיפניו, תגידו מיד ברצלונה וכשתגידו גאליס תחשבו מיד אריס. ברקוביץ' זה מכבי וליבוביץ' הפועל. נבארו ברצלונה ופליפה רייס ריאל.

גם בליגת מנש, מעבר לים, פרשו השנה שני ענקים, אבל להבדיל מאורלנד וטפירו, בראיינט ודאנקן מעולם לא החליפו קבוצות וזכו ועוד יזכו בהוקרה רבה מצד מועדוניהם. אלו לא רק השחקנים שמחפשים קידום בקריירה וחוזים מעט יותר שמנים, אלא גם ההנהלות, שבטוחות שאפשר למצוא שחקנים חדשים בזול ולהימנע מן האופציה היקרה שבחוזה.

בשנים האחרונות מספרים לנו שהליגה מאבדת זהות ויש להחזיר את הזהות לקבוצות השונות, אבל הדרך היא לא באמצעות הבאת ישראלים, צברים, או בני קיבוצים ומושבים נוספים. גם העלאת שחקנים מהנוער, מהלך מבורך ורומנטי כשלעצמו, לא יוצרת זהות חזקה יותר. הדבר העיקרי היוצר זהות הוא המשכיות.

המשכיות בשיטת המשחק, המשכיות בצוות האימון, המשכיות במצבת השחקנים, המשכיות מבחינת מטרות וכיוונים אליהם חותרת הקבוצה.

אם תסעו לדאלאס ותשאלו מיהו סמל הקבוצה, אין ספק שמרבית האוהדים יענו בלי מחשבה "נוביצקי" למרות שהאיש לא נולד בדאלאס ואפילו לא בטקסס. מקרה כמו לברון, שהביא אליפות לעיר הולדתו הוא נדיר מאד, אבל השארות בקבוצה לאורך זמן, התקדמות עקבית בטבלת קלעי כל הזמנים שלה והתפתחות תחת אותו מאמן ובאותו מועדון, הם סוד הקסם האמיתי שיוצר זהות עם הקהל.

זה לא משנה אם השחקן נולד בעיר וגדל ביציע האולטראס לפני שהפך לכוכב הקבוצה, או בא מעבר לים בגיל 25, מוכן ומבושל. לא משנה אם הסטטוס הוא מקומי או זר. מה שמשנה הוא ההישארות במועדון לאורך זמן וההמשכיות. נקווה לראות יותר סמלים ויותר זהות בכדורסל שלנו. זה בהחלט מוסיף תבלין טוב למשחק.

אביעד קורמן