אך לא מזמן, במשך שבוע שלם, ניצב בגאון ב"ונשאלת השאלה" רודי ד'אמיקו האגדי. הטיול לאחור במשעולי הזמן, שמאפשרת הפינה, תמיד נעים ונחמד, אולם הפעם נלווה לו ערך מוסף: הוא גרם לי כמעט מיידית לדרג את חמש חוויות הצפייה בכדורסל השונות / מיוחדות / מוזרות / אינטנסיביות שהיו לי. לפחות ככל שזכרוני ההולך ומתערער יכול לקבוע נכון לרגע זה.

על פניו, ישנן שתי אפשרויות בלבד לצפות בכדורסל: להיות נוכח פיזית במגרש / אולם, או לצפות בטלוויזיה (ובשנים האחרונות גם דרך המחשב, הטלפון הנייד וכד'). אלא שבמציאות לא הכל כזה פשוט, ולפעמים מתערבים בנעשה גורמים שונים ומשונים, ההופכים את האפשרויות הפשוטות לכאורה האלו למשהו מורכב הרבה יותר. איך כל הלהג הזה מתקשר לרודי ד'אמיקו? עוד מעט נגיע גם לזה.

במקום החמישי: השכנים של סבתא. הימים ראשית שנות ה-80', ולקיבוץ רמת דוד מגיעות הטלוויזיות הצבעוניות הראשונות. עיקרון ה"כולם-שווים-ולכן-רק-הגיל-והוותק-קובעים" המקודש של אז מביא לכך, שהשכנים של סבתי היקרה מקבלים את המכשיר הצבעוני שלהם כמה ימים לפניה, ובמהלך אותם ימים מארחת מכבי תל אביב את ריאל במסגרת גביע אירופה לאלופות.

השכנים החביבים, המודעים כמובן לאהבתי לספורט בכלל ולכדורסל בפרט, מזמינים אותי לצפות במשחק בביתם. אחרי ההתאוששות מההלם הוויזואלי הראשוני (מי חשב שבמציאות ריאל בלבן ומכבי בצהוב, ולא ריאל בלבן ומכבי באוף-ווייט), נפתח המשחק, וכך התנהל הדיאלוג ביני ובין השכן:

(סל של ריאל)

- שלנו קלעו?

- לא, מכבי בצהוב וריאל בלבן. עכשיו הלבנים קלעו.

(סל של מכבי)

- שלנו קלעו?

- כן.

(סל של ריאל)

- שלנו קלעו?

- לא! מכבי בצהוב. מי קלע עכשיו, הצהובים? לא, הלבנים. אז שלהם קלעו.

(עוד סל של ריאל)

- שלנו קלעו?

בקיצור, הבנתם את העיקרון. נכון שסבתא קצת הופתעה לראות אותי חזרה מול הטלוויזיה שחור-לבן שלה אחרי פחות מעשר דקות, אבל גם היא הבינה שהשלמות הנפשית (היחסית, היחסית) של הנכד עומדת גבוה יותר בסדר העדיפויות.

במקום הרביעי: שדה התעופה הבינלאומי בסן פרנסיסקו, 1988. אני בדרך מהחוף המערבי למזרחי, בדיוק כשפלייאוף ה-NBA מגיע לשלבי ההכרעה. אני יודע שממש בדקות אלה הסלטיקס והפיסטונס הולכות מכות בגמר המזרח, ובכל הטרמינל המזורגג אין טלוויזיה אחת שמשדרת את המשחק. רץ כמו פסיכי מחנות לחנות, עד ש...יש! באחד מבתי הקפה הטלוויזיה דולקת ומכוונת על הערוץ הנכון.

הבעיה: בית הקפה סגור ונעול. הפתרון: אפשר לצפות במשחק דרך חלון הראווה. הבעיה הנוספת: אקווריום גדול ניצב בדיוק באמצע הדרך. הפתרון הנוסף: מנסים להסתדר עם מה שיש, ולנסות להבין מה קורה דרך הדגים המשייטים לאורך ולרוחב שדה הראייה. מזל גדול שהאבטחה אז לא היתה מה שהיא היום, אחרת יש להניח שהייתי צריך לספק כמה וכמה הסברים. לגבי המשחק עצמו, לא ממש זוכר את התוצאה, אבל כמעט בטוח שהגוּפִּים ניצחו.

במקום השלישי: המגרש הפתוח בגבת, אחד מלילות שישי של ראשית שנות ה-70'. כידוע לכל, או שלא, פעם שוחקה הליגה הבכירה גם במגרשים פתוחים וגם בשישי בערב. מכבי תל אביב מתארחת אצל גבת/יגור המיתולוגית, מה שאומר שבמגרש, שאמור להכיל 600-500 איש, נמצאים משהו כמו 2,500.

עבדכם הנאמן, ילד בן שמונה או תשע, לא ייתן לעובדה הפעוטה הזו להפריע לו. אין מקום בטריבונה? מנסים על אחד העצים שמסביב למגרש. אין מקום גם על העצים? מטפסים על לוח התוצאות, חולקים שלושה סנטימטרים רבועים של מדרגה עם שני ילדים נוספים מגבת, מחזיקים חזק באחת הפינות של הלוח ומתפללים שהמשחק ייגמר לפני שכוח המשיכה יעשה את שלו. אם אתם שואלים, אגב, כל זה לא הצליח להשפיע על התוצאה הסופית.

במקום השני: אחד ממלונות אתונה, אמצע יוני 1987. בפרץ נדיבות יוצא דופן ולא מאפיין, נתתי את הכרטיס שלי לחצי גמר היורובאסקט בין יוון ליוגוסלביה לחבר יווני. סיפור ארוך שאין מה להתעכב עליו כרגע, רק אומר שהאיש ומשפחתו הרחבה מחשיבים אותי לקדוש עד עצם היום הזה. את המשחק עצמו ראיתי בלובי של המלון.

עכשיו ככה, נסו לדמיין מלון מהשורה הראשונה בעיר, המתהדר ומתגאה בתודעת שירות גבוהה ביותר, שלמשך שעתיים הופך למשהו שלא נופל במאום ממעוז האולטראס של אריס סלוניקי (בימים בהם היא היתה עדיין מעוז). כל פקידי הקבלה, המלצרים, צוות המטבח ומי שאתם לא רוצים סביב הטלוויזיה הענקית בלובי בטירוף מוחלט, ושאלוהים יעזור למי שמחליט באותם רגעים שמגיע לו איזשהו שירות.

במו עיניי ראיתי את אחד הטבחים צורח על אורח סקנדינבי מבוהל שארוחת הערב תתעכב קצת, ושאם זה לא מתאים לו הוא מוכן להעיף אותו בבעיטה לרחוב שיחפש לו מסעדה. האמת היא, שאני רק מנחש שזה מה שאמר הטבח. היוונית שלי לא מה שהיתה פעם. אבל רוח הדברים היתה מאוד ברורה, ובנוסף, האיש אחז בסכין בגודל של גוני יזרעאלי. את האורח הסקנדינבי, אגב, לא ראיתי מאז אותו יום. לא יודע וגם לא שואל. אה כן, יוון ניצחה. היה שמח.

ובמקום הראשון: 26 במארס, 1981, מכתש רמון. היום הראשון של הטיול השנתי של כיתה י' נופל בדיוק על גמר גביע אירופה בין מכבי תל אביב (עם רודי ד'אמיקו על הקווים) לסינודינה בולוניה. בשבועות שקדמו הפכנו עולמות בבית ספר בניסיון לדחות את היציאה לטיול ביום, אבל כשלנו. המורים הבטיחו להביא טלווזיה ניידת לטיול. הביאו, אבל שכחו את האנטנה. אם לא שמעתם עד היום על "הלינץ' של מכתש רמון", זה רק בגלל שגילינו שלחברים מאחד מבתי הספר האחרים במקום יש טלוויזיה שעובדת.

בשורה התחתונה: למעלה מ-150 נערים ונערות סביב טלוויזיה אחת של 20 אינץ'. עד שלא תנסו, לא תבינו. לא בטוח שכדאי לכם לנסות, אבל חוויה? בטח. כדורסל בעולם אחר.