בפברואר 2005 נסעתי לראות את משחקי הגביע האיטלקי בפורלי. הפורמט המוכר שמאגד בעיר אחת שמונה קבוצות ומתקיימים על פיו כל רבעי הגמר, חצאי הגמר והגמר באולם אחד, עיר אחת.

בשונה מנסיעות כדורסל אחרות מטעם מעריב, העיתון בו עבדתי, הפעם טסתי לבד. החלטתי לבד. התארגנתי לבד. לא הייתי תלוי באיש ולא בקבוצה, לא כתבתי, לא ראיינתי.

חופשת כדורסל קצרצרה. באיטליה.

כדורסל איטלקי תמיד עמד בראש סדר העדיפויות שלי מבין שאר הליגות באיטליה.

זה היה מין חלום ישן. חלומצ'יק. העיתוי היה מושלם, ידעתי שאני עומד לסיים תקופה ארוכה בעיתון ולהתחיל במקום עבודה חדש זמן קצר לאחר מכן. הזמנים שבין לבין תמיד היו קצרים אצלי. אחרי הגיוס התחלתי לעבוד מיד בלי טיול ובלי חופשה. כשהסתיימה תקופה במקום עבודה אחד, התחלתי מיד במקום אחר.

לא הייתי בדרום אמריקה ולא במזרח הרחוק. לא טסתי לשלושה חודשים בארצות הברית או קנדה או אוסטרליה.

זה היה פיצוי, פיצויצ'יק, בן ארבעה-חמישה ימים. וכמו תמיד הוא היה קשר לכדורסל.

כתבתי פרק על החוויה ההיא ב"דאנק בפרצוף". היום, כשג'יימס סינגלטון הוא בבחינת לשעבר במכבי קרית גת ושחקן רכש חדש בקבוצה מדרום קוריאה, אני נזכר שראיתי אותו לראשונה כשחקן צעיר שמשחק עבור מילאנו באותו טורניר גביע בפורלי. הוא היה מצוין. אתלטי, פיזי, ריבאונדר, קולע בצבע ומחצי מרחק. בעונה שלאחר מכן הגיע ל-NBA ובסופו של דבר שיחק בערך ב-250 משחקים שם לאורך השנים.

כעבור 12 שנים כמעט, משהו מהראשוניות ההיא חסרה לי.

לראות שחקן לבד, בשקט, בתשומת לב מלאה, בלי הסחות דעת, בלי מטלות היום, בלי ענייני החיים המעכבים, המקשים, המכבידים על מבט נקי. בלי תקשורת מקומית, בלי עשרים וחמש חוות דעת מסביב. רק השחקן, ההתרשמות, המעקב והמסקנות שלי עם עצמי. פורלי היתה בועה מושלמת.

היתה לי תחושה שיגיע יום אחד לישראל. הערכתי אותו ביותר מאשר זר של הרצליה, חשבתי שיגיע לאחת הקבוצות הגדולות כאן. קרו המון דברים ב-12 השנים האלה (כמעט), אבל ג'יימס סינגלטון עדיין משחק. בעונה ורבע שלו כאן ראיתי מעט ממנו. הבועה של פורלי, או איזושהי בועה מנטרלת, לא עומדת עוד לרשותי. זה היה הפסד, כנראה, וכולו שלי.