2 בינואר, עמוד 7 במדור הספורט של העיתון שפעם היתה לו מדינה והיום, יש להניח ואף להניח יש, נאבק באופן יומיומי על כל קוראת וקורא.

צילום ארכיון חזק של עוז מועלם ובו מופיע שרון אברהמי, מאמן הפועל תל אביב שפוטר. נדמה שזיעתו והאדמומית בעיניו של המאמן מורגשים היטב גם מבעד לדפוס המרוטש ומלכלך האצבעות, שאיכשהו טרם חלף מן העולם.

אברהמי נושא זרועותיו קדימה, כפות ידיו פרושות, מצחו חרוש קמטים כיורם, עיניו קרועות לרווחה ומבטו מסגיר שהוא מתקשה לחיות בשלום עם המתרחש אל מול עיניו באותו רגע.

(לא, זה הצילום המדובר. תהיו מרוכזים)

מה קרה שם בדיוק? האם פנה לאחד משופטי המשחק? האם לאחד משחקניו שאינו מבצע הוראות? האם ראה כבר אז, באותו רגע ממש, את הנולד והמתרחש והמתגולל עליו?

בהקשרים אחרים של החיים ההבעה הזו שבצילום יכולה להיוולד, נניח, כתוצאה מילד קטן שחוצה את הכביש הסואן בחוסר זהירות ("לאאאא, מה עשית? אמרתי לי מאה פעמים לא לעבור ככה את הכביש").

ובכל מקרה, יש פה פוזה שמשדרת חוסר אמון וחוסר ביטחון ביכולת השיפוטית של הדמות שמולו, אשר אינה מופיעה בצילום. אולי גם חוסר אמון ברמת קבלת ההחלטות שלו.

1 בינואר, בערב. אשדוד נגד חיפה, סל פה, ריבאונד שם. פרשן: דני פרנקו. אחד שהיה בסיטואציות האלה ועוד יחזור לשם מבחירה. בימים כתיקונם הוא מאמן, אבל לא עכשיו. כרגע הוא ליד המיקרופון ומתחת לאוזניות, מייצב ומחזק את מעמדו כמאמן שנחבט, שולח אמירות והוראות והנחיות, שופע חיוכים וקולו בוטח. במחצית או באיזושהי הפסקה אחרת מראים אותו לרגע. הוא לא מזיע, אינו שולח ידיו בבחינת "מה אתם רוצים?", או מה אתם עושים לי?" כמו אברהמי. מבטו רגוע לחלוטין. הוא מחייך, חי את הנוחות, נינוחות ונוחיות.

דניאל זילברשטיין, השדר שלידו, משוחח איתו על הידיעה הטרייה שמגיעה מכיוון הפועל תל אביב ופיטוריו של אברהמי. הוא מבקש בעדינות ובסוג של דחילו ורחימו וגילוי נאות, את תגובתו של פרנקו שגם שמו עלה כמועמד. וזה, בחיוך משחרר משהו בנוסח: "אם אני כאן איתך, סימן שאני לא בהפועל תל אביב".

אומרים האומרים שהמועמד המוביל הוא רמי הדר, הקצר במלים ובהחלפת מידע לאור המצלמות. הדר מזכיר לי קצת את אפי בירנבוים בחיתוך הדיבור המהיר, החד, אולי אפילו בגוון הקול, במבט החודר בעיניים ובאישונים המתרוצצים בפראות. יש זיק של טירוף קל מתחת לחליפה ולקרחת הבוהקת. הדר הלך הביתה, יחזור כשיחזור. פרנקו הלך לטלוויזיה, זה מאפשר קיצור הזמן בדרך חזרה ברוב המקרים, ומגדיל את ההכנסה בג'וב הבא.

שם, מול המצלמות, פרנקו ודומיו לסטטוס נהנים, מדברים, ומבצעים סלאלום בין הדברים שמותר להגיד לבין אלה שלא, ולאלה שאולי לא כדאי לומר כי מי יודע מה יהיה מחר במגרש עצמו ואת מי יפגשו שם. אז מחייכים, מדחקקים ומתישהו חוזרים להזיע על הקווים למען הכסף והאדרנלין, אבל גם להזיע ולבקש הבנה, כמעט רחמים, משופטים שמפריעים לאני מאמין שלך, או שחקנים שלא מסוגלים לבצע אותו כהלכה.

איכשהו, אני מעריך יותר את גרסת הדר. כלומר, הגרסה הישנה. מאמן שהוא מאמן, וכשהוא לא מאמן הוא לא פרשן ולא מנתח שחקנים ולא מדבר על קולגות למקצוע ולא מחלק ציוני שליש בסוף סיבוב.

מאמן שאם הוא מפוטר, הוא לא איש טלוויזיה. הוא מאמן שפוטר ומחכה לג'וב הבא כשהוא, מן הסתם, עסוק בינתיים בחיי המשפחה שלו, או בהשתלמויות מקצועיות, או בניתוח הסיבות לכך שהוא יושב בחוץ. וכן, עסוק גם בעבודה נוספת אחרת אם יש לו, שאינה קשורה לבריכה המעופשת ששחה בה קודם עם כל הקולגות שלו שהפכו בן לילה למבוקרים על ידו.