אריק גריפין הלכו מכות באיזה מועדון או משהו. הם כבר התקוטטו פעם אחת במשחק בין גלבוע/גליל להפועל ת"א בטרום העונה או משהו.

מצד שני, דריימונד גרין הפך לשחקן הראשון בתולדות ה-NBA, שקבע טריפל דאבל שמורכב מאלמנטים שאין בהם נקודות: 12 ריבאונדים, 10 אסיסטים ו-10 חטיפות.

חוזר – השחקן ה-ר-א-ש-ו-ן ב-ת-ו-ל-ד-ו-ת ה-N-B-A, שקובע טריפל דאבל כזה.

הליגה קיימת המון שנים. עברו בה אלפי שחקנים. איש מהם לא עשה כדבר הזה מ-ע-ו-ל-ם.

נחשו מה קיבל את הכותרת הגדולה יותר בעמוד הכדורסל של העיתון שפעם היתה לו מדינה, ומה את כותרת הביניים הקטנה.

וזה מזכיר לי עוד משהו שהתשובה לגביו רטורית. מכבי ת"א מנצחת את באסקוניה ויטוריה. רועי גלדסטון ניגש לאיינארס בגאצקיס ושואל אותו בפתיחת הריאיון שאחרי המשחק אם הוא מכיר את השיר ההוא של בריטני ספירס "אופס, איי (אולמוסט, תוספת של המראיין) דיד איט אגיין". בגאצקיס מחייך. הוא בדרך כלל מחויך. נראה כמו בחור נחמד בסך הכל, אבל הפעם הוא לא מצליח לעצור בעצמו ומסנן משהו: "ניצחנו, אבל כן, תמיד אצלכם מדברים על הצד השלילי".

צודק, בגאצקיס.

אולי כדאי שהמראיינים יגידו "ברכות קואוץ', סוף-סוף ניצחון חשוב על יריבה שמדורגת מעליכם בטבלה, מה הביא לניצחון ואיך אתה מרגיש וכו'", ורק אז יעבור לעקיצות.

מה לגבי להגיע לדברים ממקום קצת יותר מפויס, יותר בוגר ומכבד?

אהה, זה לא מוכר ולא מעניין ולא פופולארי וככה לא עושים בכלל. שכחתי לגמרי.

אוקיי, אז הלאה.

זהו, שמח לספר, או סתם לדווח, שהתהליך הושלם. אני מכיר היום את הדור החדש של שחקני ה-NBA בעיקר דרך המכללות בהם שיחקו. פעם זה היה הפוך, ראיתי NBA ולא היה לי מושג מי הגיע מאיזו מכללה. ולא רק ה-NBA, אגב. הנה שיין לארקין של מיאמי והנה סקוטי ווילבקין מפלורידה משחקים נגד מכבי ת"א ביורוליג, והנה דיאנדרה קיין מאייווה סטייט וקני בוינטון מפלורידה משחקים יחד במדי ניז'ני נובגורוד נגד הפועל ירושלים ביורוקאפ (ועוד קודם לכן שיחקו אצלנו בליגת העל).

ראיתי כמה דקות של מינסוטה טימברוולבס בהפסקות של המשחק בין ניו יורק לסן אנטוניו אתמול. ופתאום הכל נעשה ברור ומוכר. הנה קרל אנתוני טאונס מקנטאקי, והנה טיוס ג'ונס של דיוק, והנה שבאז מוחמד מ-UCLA ואנדרו וויגינס מקנזס וגורגוי ג'נג' מלואיוויל. וואו, כל אלה במינסוטה? מתי הם הספיקו להצטופף שם כולם? כנראה בזמן שהייתי עסוק בלהתמקד במכללות על חשבון ה-NBA.

והאמת ורק האמת? כיף. מן הידועות שרק מעטים צופים במשחקי המכללות המשודרים בשנים האחרונות בערוץ ONE (ידי במעל, יש לציין ואף להודות). ולכן, בעצם, זה מזכיר לי קצת ימים רחוקים שלפני עידן האינטרנט. ימים שבהם התחושה היתה שרק אני ועוד תשעה אנשים בארץ יודעים מי זה לאורו בון של בולוניה או קן דאנסי מלימוז' או גורדאן פיריץ' מנבחרת בוסניה. ומעבר לזה, היכולת לראות עם השנים איך שחקן ששמת עליו עין וידעת שייצא ממנו משהו מעניין ברמה האירופית, עשה אכן את כל הדרך עד לשם. וכן, אני יודע, מכללות לא מעניינות פה יותר מדי אנשים, ואחד מעשרים מבין איך בכלל זה הולך ומי נגד מי ולמה. ובכל זאת, היום אני לא מצליח להבין איך כאוהד כדורסל שרוף פסחתי על התחום הזה במשך כל כך הרבה שנים.