השבוע, לגמרי במקרה, פגשתי ברחוב את צ', חבר ותיק מעולם הכדורסל. עם שוך כל הסמול-טוק הסטנדרטי, הוא שאל למה כבר לא רואים אותי במגרשים, אפילו לא כצופה מן המניין. עניתי שהשאלה האמיתית צריכה להיות: למה אותו כן רואים עדיין במגרשים? מה זאת אומרת, הוא אמר, אני שם כי אני אוהב כדורסל. אני אוהב כדורסל לא פחות ממך, אמרתי, אבל למרות אינספור ניסיונות נואשים, אני לא מצליח למצוא סיבות מספיק טובות להגיע, בטח שלא לשלם עבור זה, ולא מדובר רק על עומס של ענייני משפחה ועבודה.

אני לא מבין מה אתה רוצה, אמר צ', המשחק הוא אותו משחק, הכדור פחות או יותר באותו צבע, הסלים באותו גובה, יש הרבה קבוצות מאומנות להפליא והשחקנים רק הולכים ונהיים כשרוניים יותר עם השנים. אפ-אפ-אפ, עד כאן, עצרתי אותו, אתה יכול לדבר איתי על הרבה דברים, אבל נא לא להתבלבל בין אתלטיות ויכולת אישית לבין אימון וכישרון. המרחק בין אלה ואלה רב לפחות כמו המרחק בין משחק האול-סטאר לכדורסל תחרותי (על פי פרסומים זרים. כבר עשרים שנה לפחות שאני לא טורח לצפות בשיעמום הזה). איפה הם ואיפה הקבוצות והנבחרות שהיו פעם.

עזוב אותך, קטע אותי צ', אתה כבר ארבעים שנה תקוע בעבר. תיכף תספר לי בפעם המיליון על גבת/יגור, ו/או על גיבורי טורינו 79'. ראשית, אמרתי, לא תישא את שם גבת/יגור ונבחרת 79' לשווא. שנית ולעצם העניין, הלכת לאזור החיוג הכי נכון, לימים בהם קבוצות ונבחרות הצליחו בעיקר בזכות כישרון ואימון, ולא כי בשורותיהן שיחקו אתלטי-על שכיום מוצאים בערימות בכל מקום. אם כי, המשכתי, לא חסרו דוגמאות של הצלחה גם בזכות סיבות זניחות כמו קבוצות בהן כולם נותנים את כל מה שיש להם בהגנה 40 דקות, מלחמה על כל כדור ומשחק בשביל הסמל, שחיפו על נחיתות מסוימת במחלקת הכישרון. למשל גבת/יגור ונבחרת ישראל מודל 79'.

זה לא שהיום קשה למצוא שחקנים כשרוניים, המשכתי ושטחתי את טענותיי בפני צ', אין קבוצה שאין לה כאלה. אבל איפה תמצא קבוצות שלאורך משחקים שלמים, או לפחות חלקים משמעותיים מהם, לא מתבססות על יכולת אישית נטו, שלא לומר כדורסל שכונתי ברוטו? קבוצות שאצלן אתה יכול לראות מה שהתקשורת אוהבת לכנות "טביעת אצבע" של מאמן? כמה הכוכב האדום בלגרד יש באירופה? כמה סן אנטוניו כבר יש ב-NBA?

אחרי שנפרדנו לדרכנו תוך הסכמה שככל הנראה נמשיך לא להסכים, חזרתי הביתה ושלפתי מהארכיון את הגמר האולימפי מסיאול 88'. ברית המועצות הגדולה מול יוגוסלביה הלא פחות גדולה. אם מישהו מכם מעוניין לקבל הוכחה למה אני צודק ולא צ', אני ממליץ לו לפנות ליוטיוב הקרוב למקום מגוריו. כזה אוסף של כשרונות ומאמנים על פרקט אחד לא ראיתי הרבה פעמים, ומי יודע אם ומתי אראה בעתיד.

ואלה שמות: בצד הסובייטי והמנצח: ארווידאס סאבוניס, אלכסנדר וולקוב, שארונאס מארצ'אלוניס, ולרי טיחוננקו, טיט סוק, רימאס קורטינאייטיס, ולדמאראס חומיצ'יוס, סרגיי טראקאנוב, אלכסנדר בלושטני, ולרי גובורוב, ויקטור פנקרשקין ואיגור מיגלינייקס. על הקווים: סשה גומלסקי האגדי.

וממול: דראזן פטרוביץ', ולאדה דיבאץ', טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה, סטויקו וראנקוביץ', זארקו פספאלי, יורי זדובץ', זדראבקו ראדולוביץ', דאנקו צוויטיצ'יאנין, פראניו אראפוביץ', זוראן צ'וטורה וז'ליקו אוברדוביץ', עם דושאן איבקוביץ' האגדי אף הוא כמנצח על התזמורת.

זה ודאי לא המשחק הכי גדול שתראו אי פעם, אבל זו חוויה אדירה. הייתי מרחיב למה ומכה זה כזה כיף, אבל הכי טוב שתנסו בעצמכם. אם רק היה ניתן, הייתי מזמן שוב את החברים הללו לעוד הצגה אחת. בעצם, אם כבר אנחנו בענייני נדמה לי, הייתי מכנס עוד שתי נבחרות עבר לטורניר קצר: את יוגוסלביה של שנות ה-70', ואת איטליה שלקחה את היורובאסקט ב-83'.

קבלו רק חלק מהשמות: דליפאגיץ', צ'וסיץ', דליבאשיץ', סלאבניץ', רדובאנוביץ', וילפאן, קיצ'אנוביץ', קנגו ויארקוב, מודרכים על ידי מירקו נובוסל או אצא ניקוליץ', לבחירתכם. איטליה, מצדה, תשלח למערכה את מנגין, מרזוראטי, ריבה, סאקטי, ברונאמונטי, וילאלטה, וקיאטו, בונאמיקו וקליאריס. מאמן: סנדרו גאמבה האגדי עד מאוד.

אין לי מושג מי תנצח בטורניר הזה, ואולי בפעם אחרת נקדיש יותר מחשבה לשאלת "מי היתה הנבחרת האירופאית הגדולה בכל הזמנים?", אבל מי שזו לא תהיה – שימו אותה מול כל נבחרת אירופית עכשווית, ותהיה אתלטית ועשירת אשפי אחד-על-אחד ככל שתהיה, והתוצאות תהיינה מאוד מעניינות. על זה, בניגוד לליגת קזינו, למשל, הייתי משלם, יעלה כמה שיעלה.

shaharhermelin@gmail.com