נדמה לי שעושים עוול גדול למאמנים בליגת קזינו, ואני גם די בטוח שהאופנה הנוראה הזו הגיעה ממגרשי הענף ההוא שאנחנו משתדלים לא להזכיר כאן. כל הפסד וכל הופעה חלשה הופכים מיד לתירוץ לפיטורי המאמן. הצורך לספק את הרעב של התקשורת לראש ערוף ושל הקהל לליטרת דם הוא לא שפוי ומקלקל את הקבוצות לטווח הקרוב ועוד יותר לטווח הארוך.
האמריקאים אנשים מסודרים וחובבי סטטיסטיקות. ערך שלם בויקיפדיה מספר על המאמנים בליגת מנש ומוסיף טבלה עם מאזני קריירה, מאזנים בקדנציה הנוכחית ותאריך תחילת עבודה. מבט זריז מגלה שריק קרלייל ואריק ספולסטרה יושבים בכיסאותיהם כבר קרוב לעשור, גרג פופוביץ' מאמן את הספרס מאז הייתי תלמיד תיכון ואפס מאמנים פוטרו מאז תחילת העונה. אני חוזר על הנתון המדהים הזה כדי שהקהלים, יושבי הראש והפרשנים שמהללים אחרי משחק אחד וחותכים לחתיכות אחרי המשחק השני יפנימו - אפס מאמנים פוטרו השנה בליגת מנש. קבוצות ספגו תבוסות מחפירות ושברו שיאים שליליים, הרי לכל השיאים המדהימים של הארדן, ווסטברוק וקרי היה גם צד סופג ועם זאת, אף לא אחד מהמאמנים זע בכיסאו. אצלנו, בביצת שתיים עשרה הקבוצות שלנו, קשה למצוא מאמן שמתמיד באותה קבוצה שלוש שנים רצוף, הפועל תל אביב וקרית גת כבר חתכו מאמן ומכבי תל אביב חתכה שניים (ויהיו שיגידו שלושה, כולל תקופת הגישור של ל.ל).
נדמה לי שהתהליך הזה מספק קטרזיס לתקשורת והאוהדים. הנה, המאמן אחראי לתבוסה ולנקודת השפל, המאמן ישלם את המחיר ומעתה והלאה ביזיון שכזה לא יחזור עוד. יבוא מאמן חדש, יהפוך את השחקנים הנרפים וחסרי החשק לחבורת לוחמים עם סכינים בין השיניים, ילמד סט תרגילים חדש וגם יחזיר את הביטחון העצמי החבוט. העניין הוא שמאמן ספורט הוא מאמן ספורט ולא קוסם ומאמנים בעלי שעור קומה שיודעים להשיב את הבטחון לשחקנים ולגרום להם להאמין בעצמם קשה מאד להשיג, קל וחומר באמצע העונה. מי שיצליח להביא את אוברדוביץ' למכבי יקבל קבוצה חדשה ורוח חדשה מהספסל, אלא שהוא חתום לשנים קדימה.
קבוצות הליגה מחליפות גרב ימין בגרב שמאל, הנה רמי הדר הולך הביתה ומיד הוא מועמד להחליף את אברהמי, שבעצמו יוזכר כמועמד ברגע שקבוצת הליגה הבאה תחטוף תבוסה לא נעימה, או תודח מאירופה. חד גדיא, חד גדיא. במאמר מוסגר, אפשר לחשוב שכל המאמנים האחרים זוכים מדי שנה בתארים וממלאים את הרזומה בהצלחות. בספורט יש רק מנצח אחד ולפעמים מתיחה בשריר של שחקן ערב משחק מכריע, או קרע ברצועה או גיד חלילה, יכולים לחבל בתוכניות של עונה שלמה.
את רמי הדר זרקו בבושת פנים אחרי הפסד מחפיר לכוכב האדום, רק כדי לראות את אותה כוכב אדום טוחנת כעבור שבועיים גם את ריאל מדריד (ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר) ומתוך חוסר נעימות נאלצו לבלוע עם בגאצקיס תצוגה חלשה עוד יותר בטורקיה.
מאמן כדורסל זקוק לזמן כדי להשפיע. כמוהו כמורה והתלמידים לעולם אינם מבינים את כל תוכנית הלימודים מן היום הראשון. מדובר בתהליך של למידה, בו השחקנים לומדים מה רוצה המאמן ומה רוצים חבריהם, המאמן לומד מה ניתן להוציא מן השחקנים העומדים לרשותו ותהליך, מטבע הגדרתו הוא עניין כואב ומייגע.
כל מי שחושב שקרי, תומפסון ושות' באו משום מקום ושרפו את הליגה, מוזמן לבדוק מה הם עשו שלוש עונות קודם ולראות גרף התקדמות איטי ומעייף.
בשנים האחרונות מצאתי את עצמי שלא בטובתי עובד כמורה. אני חייב לציין שהניסיונות להציל תלמיד כושל שבוע לפני בחינה גדולה הם שוברי לב והמחשבה על העברת תלמידים בלתי פוסקת בין הכתות השונות וחילופי מורים תכופים גורמת לי לחלחלה. הלא ברור שהתלמידים זקוקים ליציבות וכתה זקוקה לדינמיקה קבועה. מדוע כל העניין הזה לא ברור לנו בספורט?
פעם רווחה בדיחה שוביניסטית לפיה מעמד האישה הוא השרפרף עליו האישה מטפסת כדי לתלות כביסה. לשמחתי, מן השוביניזם הזה אנחנו מתחילים לצאת בשנים האחרונות, אבל נראה שהמאמנים ירשו את השרפרף הזה. הגיע הזמן לתת למאמנים לגדול, ללמוד מטעויות העבר, לקדם שחקנים ולפתח מטרות ארוכות טווח. אם המאמן לא מתאים, אפשר תמיד להיפרד כעבור שנתיים, או שלוש, אבל לבחון את עבודתו אחרי שבועיים, בעיקר אם לא הייתה לו הזדמנות להריץ את הקבוצה בטורנירי הכנה, זה פשוט לא הגון.
התחלנו בליגת מנש ונסיים באחותה הקטנה, ליגת המכללות. שם, הפכו מאמנים ומורים כדין סמית', ששבסקי, ג'ון תומפסון, קלהון ואחרים לאגדות. הם קבלו משרה לחיים ופיתחו שחקנים עד שכוחותיהם לא עומדים להם עוד. אין סיבה שזה לא יהיה כך לפחות בחלק מן הקבוצות בארץ. אל תשלו את עצמכם שהמאמן שפוטר לפני שבועיים ממועדון אחר, יהפוך את המועדון שלכם לאימפריה בשבוע הבא.
