הסמס מדימיטרי היה קצר, כרגיל, ומאוד טעון, שלא כרגיל: "הנקמה הגיעה. היה שווה לחכות 28 שנה". על פניו, חידת היגיון מעורפלת להפליא, אבל כמי שמכיר היטב את האיש, ובמיוחד את העדפותיו הספורטיביות, וכמי שחמש דקות קודם נחשף לחדשות שהגיעו ממסצ'וסטס - היה לי ברור כשמש על מה הוא מדבר.

ליורובאסקט 1989, שמשחקיו נערכו ב"דום ספורטובה" הלוהט בזאגרב, הגיעה יוון כאלופת אירופה הגאה, אחרי אותה זכייה מונומנטלית בפיראוס שנתיים קודם. באותה אליפות של 87', הכרתי את דימיטרי, מראשי האולטראס של אריס סלוניקי - ומאותם אנשים שאצלם ספר הקודש שעל המדף בבית נפתח במלים: "בראשית ברא ניקי גאליס את השמים ואת הארץ". להגיד על דימיטרי שהוא מעריץ את גאליס, זה בערך כמו להגיד שמייקל ג'ורדן היה שחקן כדורסל.

הנבחרת היוונית של 89' נשענה פחות או יותר על אותו שלד: גאליס, יאנאקיס, פאסולאס, כריסטודולו, קמבוריס, אנגלידיס ואנדריצוס. דימיטרי, כהרגלו, היה שם לאורך כל הטורניר, חצי מטר מאחורי הספסל היווני. מטריף את השחקנים, את חבריו ואת עצמו בו זמנית.

יוגוסלביה וברית המועצות היו הפייבוריטיות הברורות, עם עדיפות לראשונה בזכות הביתיות. את יוון, כהרגלה, זה לא ממש עניין. במשחק הפתיחה אמנם הובסו היוונים ב-35 הפרש על ידי יוגוסלביה, אבל התאוששו במהירות כדי לנצח את צרפת של דאקורי ואוסטרובסקי, ולהביס את בולגריה של מלדנוב. זה הספיק למקום שני בבית המוקדם, ולמפגש בחצי הגמר מול ברית המועצות, בשחזור הגמר ההיסטורי וההיסטרי מהאליפות הקודמת.

את מה שעשה גאליס בחצי הגמר, כמו אינספור דברים שעשה בכל הטורניר ולאורך הקריירה, קשה מאוד לתאר במלים. פשוט צריך לראות. פנו לעצמכם שעה וקצת ושבו מול היוטיוב. הנה כאן. יוון ניצחה 80:81 בדרמה אדירה, כשהאיש ממטיר 45 נקודות על הראש של סאבוניס, וולקוב, מרצ'ולוניס, חומיצ'יוס וחבריהם. במשחק המקביל, יוגוסלביה עברה בקלות את איטליה 80:97 והכל היה מוכן לגמר גדול.

אז היה. היוונים המותשים לא היוו יריב של ממש לפטרוביץ', דיבאץ', קוקוץ', ראדג'ה וחבריהם, למרות עוד הצגה של גאליס (30 נקודות). במחצית כבר היה קרוב ל-20 הפרש, ואחרי גארבג' טיים של 20 דקות נוספות זה נגמר 77:98. עם סיום המשחק, נשבע לי דימיטרי בשעתו, ניגשו הכוכבים היוגוסלבים לגאליס. אתה גדול, הם אמרו לו, אבל קבוצה גדולה תמיד תנצח שחקן אחד גדול, ואנחנו קבוצה גדולה, כך שכנראה תמיד נהיה לפניך.

בסוף השבוע האחרון, כמעט 28 שנה אחרי, הוכרזו אחד עשר הזוכים לשנת 2017 בכרטיס הכניסה הנכסף להיכל התהילה. לצד אושיות כג'רי קראוס, ג'ורג' מקגיניס, טרייסי מקגריידי ומני ג'קסון, הוכרז גם שמו של גאליס, על משבצת אנשי הכדורסל מהתפוצות. ומי נשאר בחוץ? נכון, דיבאץ', ראדג'ה וקוקוץ' (ועוד רבים וטובים עד נפלאים: כריס וובר, טים הרדאוויי, מארק פרייס, קווין ג'ונסון, רודי טומג'אנוביץ, סידני מונקריף, מייקל קופר, ביל ליימביר ודני איינג' - אם לציין רק חלק קטנטן מהמאוכזבים).

אתה מבין, אמר לי דימיטרי הנרגש, כששוחחנו כמה שעות אחרי אותו סמס, תמיד נהיה לפניך, הם אמרו לו. גם אחרי הגמר בזאגרב, גם אחרי שהם לקחו שלוש אליפויות אירופה עם יוגופלסטיקה ספליט, בזמן שלנו נשבר הלב שלוש פעמים רצוף בחצי הגמר. תמיד נהיה לפניך. תמיד. אז הנה, נכון שפטרוביץ' כבר בהיכל התהילה, אבל עכשיו גם גאליס יהיה שם, בעוד השלושה האחרים יכולים רק לחלום על זה. אני לא מדבר סרבית או קרואטית, הוא אמר, וגם דרך הטלפון לא קשה היה לזהות את החיוך שלו, אבל אחרי כל השנים שלהם באנ.בי.איי בטוח שדיבאץ', קוקוץ' וראדג'ה יודעים מה זה PAYBACK.

shaharhermelin@gmail.com

* ועוד על גאליס, האגדה והאיש, תוכלו למצוא בחיל התותחנים, ממש כאן בכדורסלע האתר.