תסריט א' (לחלוטין לא מנותק מהמציאות): 6 בספטמבר 2017, ישראל מול אוקראינה במשחק האחרון של שלב הבתים ביורובאסקט. שילוב התוצאות של המשחקים הקודמים בבית, מעמיד את נבחרתנו במצב שרק ניצחון יעלה אותה לשלב הגמר באיסטנבול. השחקנים מפגינים משחק הקרבה עילאי, נלחמים כמו אריות על כל ריבאונד, מזנקים על כל כדור חופשי תוך שהם מטריפים את עצמם ואת הקהל כאחד. גם בהתקפה העסק זורם: השלשות נכנסות באחוזים גבוהים, תנועה יפה של שחקנים מובילה לסלים קלים, יש מתפרצות וכן הלאה וכן הלאה. העניין הוא, שהאוקראינים תופסים יום משוגע מחוץ לקשת, ובשילוב של יתרון הגובה והכוח שלהם בצבע, פלוס ריבאונד התקפה אפקטיבי, מצליחים איכשהו להישאר במשחק לאורך כל הדרך. בתום דרמה ענקית, ישראל מפסידה 97:95 ונשארת בבית.

תסריט ב' (גם הוא, לחלוטין, לא מנותק מהמציאות): אותו מקום, אותה שעה, אותה סיטואציה. המתח והלחץ הקשים מנשוא נותנים את אותותיהם בשחקנינו כבר מהשנייה הראשונה. אף שחקן לא מצליח להיכנס כמו שצריך למשחק ההתקפה, אחוזי הקליעה מכל הטווחים מביטים על ה-30 מלמטה, ומספר איבודי הכדור עולה על מספר האסיסטים. גם ההגנה לא משהו, אבל מאחר שהאוקראינים מפגינים אף הם יכולת ירודה ומטה, אנחנו מצליחים איכשהו להישאר במשחק לאורך כל הדרך. בתום דרמה ענקית, ישראל מנצחת 62:63 ועולה על המטוס לאיסטנבול.

ועכשיו שאלה לקוראיו המבינים והאינטליגנטיים של כדורסלע-האתר: באיזה מהתסריטים עוזבים הצופים את היכל מנורה מבטחים במצב רוח מרומם יותר? ממש אין צורך לשלוח מיילים. התשובה ברורה.

בזמן האחרון, המון אנשים הקשורים לנבחרות ישראל ו/או לקבוצות שונות, מעמידים במרכז עולמם המקצועי את שאיפתם לשמוח בחלקם. "נשחק כדורסל שמח", "מה שחשוב הוא שנשחק כדורסל שישמח את הקהל ואותנו" וכל מיני כאלה. לעניות דעתי הלא קובעת, באה העת והגיעה השעה לשים בצד את כל שאיפות השמחה האלו, ולהתרכז בדבר הקטן והשולי הזה שנקרא השורה התחתונה.

"איזה יום שמח לי היום, איזה יום"

שלא יובן לא נכון, אין לי דבר וחצי דבר נגד כדורסל שוטף ואטרקטיבי, אליו, כך אני מרשה לעצמי להניח, מתכוונים כל בעלי השמחות למיניהם. מריאל מדריד של שנות ה-70', דרך ד"ר ג'יי והסיקסרס, השואוטיים של הלייקרס, ג'ורדן והבולס ועד גולדן סטייט. כיף גדול ועונג צרוף היה לצפות בהם ובאחרים. מבחינתי, כמובן. מבחינתם, אני די משוכנע שהכיף היה הרבה פחות גדול אם לא היו כרוכים בו אי אלה תארים. לחילופין, האם יש למישהו ספק שבארקלי, מאלון, סטוקטון, יואינג, רג'י מילר ועוד רבים ונפלאים, היו מוכנים לשחק בקבוצה הכי פחות אטרקטיבית ב-NBA אם זה היה מבטיח להם טבעת אחת קטנה?

גמר גביע אירופה למחזיקות גביע (או גביע ספורטה, או איך שלא קראו לזה) 1993, היה, לדעת כל מי שקשור לענף, אחד ממשחקי הכדורסל המזעזעים ביותר מאז שג'יימס נייסמית' אמר לעצמו: "כן, אני חושב שאפשר לעשות משהו נחמד עם סלי האפרסקים האלה". אריס סלוניקי, עם צביקה שרף על הקווים, ואפס פילזן, פשוט התחרו ביניהן מי תהיה גרועה יותר. העובדה שעל המגרש נכחו שחקנים טובים עד כוכבים כנאומוסקי, איידין, סאריצ'ה ואויגוץ' מכאן, ויאנאקיס, רוי טארפלי, אנדרסון, אנגלידיס וגספאריס משם - לא בדיוק סייעה לרמתו של המשחק, שהסתיים בתוצאה האסטרונומית של 48:50 ליוונים. עבור חברי הטוב דימיטרי, מעמודי התווך של האולטראס הסלוניקאים, זה היה אחד הימים המדהימים והכיפיים בתולדותיו. סיי נו מור.

בקיצור, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו (טוב, חלקנו) יודעים את ההבדל בין קומבו-גארד לסטרץ'-טו, וכולנו היינו רוצים שכל נבחרות ישראל, מהבוגרים עד הקדטים, תיראנה בהתקפה כמו שילוב של סן אנטוניו ספרס ויוגופלסטיקה ספליט, ובהגנה כמו הכלאה בין הבאד-בויז מדטרויט לאולימפיאקוס. אבל בשורה התחתונה, ישנה השורה התחתונה. אישית, לא ממש מעניין אותי איך, כמה ולמה, קודם כל ולפני הכל שנעלה לאיסטנבול. אם וכאשר זה יקרה, מבטיח לכם שלא תשמעו איש מהשחקנים או מהמאמנים מתראיין ואומר: "אני מבואס מזה שלא שיחקנו את הכדורסל עליו חלמתי". פשוט תעלו. יהיה שמח.

shaharhermelin@gmail.com