לא ראיתי את המשחק אתמול נגד איטליה (נתלה באילנות גבוהים - עפר שלח האגדי המציא את המשפט הזה בפתיחת טור כבר לפני 15 שנים או יותר), אבל אני ממש לא מאוכזב מהתוצאה.

קודם כל קצת דיוק: ראיתי את 4 הדקות האחרונות כשהעסק היה גמור. שנית, מרבית יכולות ההתאכזבות שלי מוצו עוד בבוקר כשראיתי את מוסף הספורט של ידיעות אחרונות. היו שם ארבעה עמודים ראשונים לקידום אליפות אירופה, רובם הוקדשו לנבחרת ישראל.

אפשר להגיד ולכתוב שיש חגיגה גדולה בישראל, בכדורסל הישראלי, עם אירוח בית באליפות אירופה לראשונה אי פעם. אפשר להגיד בשידור שמרגישים את זה, ושזה מיוחד ושזה אירוע-אירוע ושיש משהו שונה בלהסתובב במרכז תקשורת שנשמעות בו שפות רבות ושונות. הייתי בכמה אליפויות כאלה. מסכים, זה כיף.

לא ראיתי שהמוסף של ידיעות אחרונות, כפי הנראה עדיין העיתון הגדול במדינה, חוגג את זה. בלילה שלפני (די מפתיע שדברים כאלה עדיין מעסיקים אותי), עוד שאלתי את עצמי אם העיתון ייצא עם מוסף מיוחד לאליפות אירופה בכדורסל. גיליון חגיגי, כפי שקראו לו פעם. חגיגה במונחים של פרינט.

איפההההה.

12 שנים וחצי עברו מאז תם חלקי בעשייה היומיומית במדור הספורט של מעריב. המון זמן. באיזשהו מקום רחוק וישן, אני עדיין מרגיש גאווה כדורסלנית-תקשורתית מסוימת על דברים שעשינו אז ונראים כמעט בלתי מעשיים במציאות של היום. זו גאווה כדורסלנית-תקשורתית שגרמה לי במשך שנים רבות להיאבק ביומיום עם אנשי הביפ של מדור הספורט על עוד חצי עמוד לנו, ופחות חצי עמוד לאחינו-אויבינו הביפיונרים. וכשזה עבד היתה בזה תחושת שליחות גדולה. באמת. ניצחונו למען הכדורסל, למען הקוראים, למעננו.

אני לא שם יותר. רפאל נאה, המכונה כאן גם נאה כרפאל, דווקא כן ואולי המלה 'דווקא' מיותרת יען מעולם לא היה ספק בכך. אתמול הוא כתב אתמול שסיקר 21 אליפויות אירופה. האם אחרי כל כך הרבה שנים ובגילו המופלג נותר בו כוח להיאבק, או שהשלים מזמן עם גורל העיתונות הכתובה, ועם גורלו של הכדורסל בפרט בתוך מדור הספורט?

לא יודע.

בפועל, האכזבה גדולה ממעמדו האמיתי של הכדורסל פה (על אף הצהרותיהם של חבר'ה צעירים יותר עם ברק בעיניים כמו אנשי ערוץ הספורט דניאל זילברשטיין ועידו גור). לא חגיגה ולא נעליים, אפילו לא נעל אחת. אליפות אירופה אמורה להצדיק מוסף ספורט שלם ושילכו לעזאזל מחירי הנייר וההדפסה והנורמות של העשור הזה.

החגיגה עברה זה מכבר לערוץ הספורט, מוסף הספורט החדש לטוב ולרע. הוא זה שלוקח פרויקטים שלמים בענפים שונים, משדר ומשקיע. שידורים חיים רצופים של ארבעה משחקי כדורסל כמו אתמול, מחזירים אותי לימים רחוקים בהם ישבתי באולמות בגיל של עידו גור ולא החמצתי אף אסיסט של קרואטי כזה או אחר. יש בזה משהו ממכר.

אבל ככל שמתרחקים מהמעגל הקרוב ומוציאים את הראש החוצה אל מעבר לחלון או מחוץ למסך המחשב ותחומי המגרש, מבינים יותר ויותר את מה שהרגשתי כבר לפני 20 ו-25 שנה תוך כדי עשייה. הכדורסל פה הוא אמנם י-ח-ס-י-ת דבר גדול, אבל הוא לא מאוד מעניין מעבר לשכבה מסוימת של אנשים ולפעמים, בעצם, שיקרתי לעצמי. אולי אפילו רוב הזמן.

הרחובות המו אתמול בערב, הכבישים גם, ואף אחד לא ממש קרא עיתון בתי הקפה (אולי כי לא היה מוסף חגיגי לאליפות אירופה? סתם). אין בזה שום דבר חדש. סתם מעציב, קצת.

להיות חלק ממשפחת הכדורסל (הביפ, למשל, גדול מכדי לקרוא לו משפחה) מביא איתו גאוות יחידה מסוימת. יש בזה משהו שכיף להשתייך אליו, להיות אופוזיציה, להיות מיעוט קטן ואיכותי לפחות בעיני עצמך. אבל כשמצטרפים לשידור משחק כמו גרמניה נגד אוקראינה ושומעים את חריקות הנעליים גם כאן, בדיוק כמו במקומות אחרים ברחבי היבשת באליפויות קודמות רבות, נזכרים במעמדו האמיתי של הדבר האהוב עלי וזכור לי לטוב הקרוי כדורסל אירופי.

פעם נאבקתי לא להפנים כי היה חשוב לי, אכפת לי, היה לי אינטרס והיו אנשים שרצו לדעת עוד בהיעדר מקורות מידע רבים אחרים. הגאווה היתה גדולה.

והיום? מפנימים.

עכשיו שעידו גור ודניאל זילברשטיין ידאגו להוסיף זרדים למדורת השבט הקטנה. זו עבודה חשובה ומישהו צריך לעשות אותה.