כל יום הוא יום כדורסל. שלי, אתמול, החל עם שידור אקטיבי של משחק בליגת תיכונים והסתיים בצפייה חלקית, מרוחקת ומנומנמת בחצי גמר אליפות אירופה.

ולפיכך, שני עניינים קצרים על הפרק: מוריאל לוטאטי ואנתוני רנדולף.

לוטאטי, הרכז של ליאו בק חיפה, הוא נכון להיום מסוג השחקנים שמרים ומפיל, בונה ומחרב. אני צופה בו מהצד עונה שלישית ומבחין בשינויים הפיזיים, בביטחון העצמי הגובר, ביכולת המסירה והחדירה לסל המשתפרות והולכות. הוא בלי ספק אחד הרכזים הטובים ביותר היום בכתה י"ב. איום קבוע על היריבה בטריפל-דאבל.

לאורך המשחק כולו התחושה מהצד היא שלוטאטי נאבק בעצמו. האם למסור? לזרוק? לחדור? לקחת על עצמי פשוט כי אני יכול, או לפרגן גם לאחרים כדי שלא נהפוך להיות 'ליאו בק מוריאל לוטאטי חיפה'.

המינון הוא כל הסיפור. היכולת לדעת מתי לקחת על עצמך, מתי למסור לאחרים, מתי להוריד הילוך, להרים הילוך, להוריד פרופיל, או לשעוט במלוא העוצמה. הבחור חי את המשחק ומלא אמוציות ואגרסיות, אין טעם להכחיש וגם לא צריך. המחצית הראשונה של חיפה, בהנהגתו, היתה נהדרת במשחק חוץ מול תיכון חדש תל אביב. משחק פתיחת עונה, בחוץ, נגד האלופה, ובשידור.

ואז הגיע הרבע השלישי ולוטאטי פשוט שכח, או התעלם, או בחר לשכוח ולהתעלם, או נסחף בתוך המערבולות של עצמו, ולקח כדור אחרי כדור לסל תוך שהוא מתפרע במגרש. זה ודאי לא עזר לקבוצה שלו לשרוד, והפרש דו-ספרתי נמחק. בצעד מתבקש הורידו אותו מאמניו ליאור אנגלמן ודוד אלהרר לספסל. הקבוצה נותרה בלי המנהיג שלה ושיחקה עם רכז לא טבעי, תוך שהיא מנסה להישאר בתמונה מול יריבה שתפסה את עצמה ורצה ל-29 נקודות ברבע השלישי אחרי 34 בכל המחצית הראשונה.

בדרך לא דרך הצליחה ליאו בק לצמצם, להישאר בעניינים ולשמור על פיגור קטן גם בלעדיו. זה היה זמן טוב להחזיר את מוריאל שבסדרה של החלטות טובות יותר וטובות פחות, הצליח בסופו של דבר לרשום ניצחון לחיפה. שני סלים שלו באחד על אחד סוחף ומהלך מנצח שהגיע ממסירה שלו לאביב גרציאני, סגרו עניין. לוטאטי ניצח. במסירה. לקח מצוין ללמוד ולהפנים מבחינתו.

אחת השאלות המרכזיות במעבר בין כדורסל נוער לבוגרים נוגעת להבנת המשחק. אחרת נוגעת לשליטה העצמית. יש קשר הדוק בין הדברים. גדודי גדודים של שחקנים נופלים במעבר ובהמראה בגלל ליקויים באחת ההגדרות האלה, או בשתיהן. עוד אגע בהרחבה מתישהו בעניינים האלה, אם נחיה ואם יהיה לי פנאי, אבל בינתיים מה שמעניין הוא שלוטאטי עצמו העיד בראיון קצר בסיום, ואל תתפסו אותי בציטוט המדויק, שישנם רגעים שהוא אינו יודע מה לעשות עם עצמו במגרש והיה זקוק לצוות המקצועי שיאפס אותו. ציטוט נפלא וכן של בחור בן 17, בלי פילטרים שמכוסים ביותר מדי כסף, אינטריגות וקומבינות - עניינים שמגיעים אם נרצה או לא נרצה לאורך השנים בבוגרים.

ובלילה, כדורסל אחר לגמרי, שונה, בין ספרד לסלובניה. ומבלי להיכנס למהויות של מה היה שם, תפסה לי את העין, שוב, הקונספציה שאני אוהב. אנתוני רנדולף אחד בתוך חבורה של מקומיים. מעבר לעובדה המגוחכת שרנדולף, אמריקאי יליד גרמניה משחק עבור סלובניה מבלי ששיחק אי פעם בקבוצה סלובנית לפני כן, ומעבר לכך שיש לו עם מי לשחק והחבורה מצוידת היטב בכל התפקידים, יש משהו יפה בלראות גורם זר שנטמע באסופה מקומית. עסק שנדבק.

הוא נבחר גבוה בדראפט, שיחק ב-NBA, עבר יורוליג ומרוויח המון כסף. אבל בחלק מהקלוז-אפים עליו היה נדמה לי, שהבחור מאושר כפי שלא היה במשך זמן רב. היכולת להגיע ממקום אחד למקום אחר ולמצוא את עצמך לפתע כבול בעבותות של אהבה, חיבור והנאה לתרבות, לסגנון, ובטח להצלחה שנרקמת, היא מהדברים המהנים ביותר שיש בספורט הקבוצתי. ובאיזשהו מקום כשאתה אמריקאי אחד בתוך חבורה של בני מדינה אחרת, ולא אחד מתוך ששה זרים שמוציאים את העוקץ והאפיונים מהפלטפורמה שאתה מופיע בה, יש בזה יותר חן וייחודיות.

בסוף הקריירה אנתוני רנדולף יסכם הכנסות, חוויות ורגעים מרגשים. אין לי ספק שההגעה עם נבחרת סלובניה לגמר אליפות אירופה תעמוד גבוה בראש מצעד הרגעים המהנים והזכורים שלו ככדורסלן.