בוב האגינס, המאמן של ווסט וירג'יניה, התפרץ כלפי השופטים זמן קצר לסיום המשחק נגד קנזס והורחק. הקבוצה שלו עמדה לנצח משחק חוץ יוקרתי בעל חשיבות רבה לקביעת אלופת העונה הסדירה ב-BIG 12. אפשר היה להבין אותו; ווסט וירג'יניה הובילה ברוב שלבי המשחק והגיעה להפרש שיא בן 12 נקודות קרוב לישורת האחרונה. בסופו של דבר, קנזס רצה ל-0:17 בדקות האחרונות ובשניות שנותרו הבטיחה את הניצחון. מאוחר יותר הסביר האגינס: "אני מאמן כמעט 40 שנים ומעולם לא אימנתי קבוצה שזרקה רק שתי זריקות עונשין במשחק שלם". קנזס, אגב, זרקה 35 זריקות.

ובקיצור, אין דבר כזה שאין דבר כזה. תמיד יש פעם ראשונה.

הלאה, לעניין אחר.

לא הקשבתי לכל המלל בשידור החי של גמר גביע המדינה בין הפועל חולון למכבי ת"א, אבל בדקות שכן עשיתי את זה עלה לפחות פעמיים-שלוש עניין החמצן והמנוחה שגלן רייס צריך, ממש חייב, לקבל. אחר כך דיברו על זה גם בפולו-אפ ובדיווחים החדשותיים. רק אומר, שדבונטה גרהאם מקנזס, השחקן המרכזי של הקבוצה ומלך הסלים שלה בעונה הזו, שיחק 40 דקות בכל אחד מעשרה המשחקים האחרונים. לא חמצן, לא מנוחה. נכון, הוא צעיר יותר. ונכון, שעון ההתקפה במכללות כולל 30 שניות ולא 24. ובכל זאת, עשרה משחקים רצופים, 40 דקות בכל אחד. צאו מעניין החמצן. גלן רייס בחור צעיר, ספורטאי, אין סיבה שמחייבת מנוחה עבורו. יש מחצית, ישנם פסקי זמן, ישנן הפסקות בין הרבעים, ישנם רגעי מנוחה שהוא יוזם תוך כדי תנועה ומשחק. ובכלל, חצי מהזמן משחקים בהליכה. נגיד את זה ככה: אם רוג'ר פדרר יכול לחזור למקום הראשון בעולם בגיל 36 וחצי, גלן רייס יכול לשחק 40 דקות במשחק כדורסל בישראל.

ועוד.

הסל, סל הניצחון של רייס בגמר. הרבה פעולות חיברו את המהלך המנצח של רייס. זה התחיל בכלל בריבאונד הגנה שלו. אחר כך כדרור. אחריו מסירה לגיא פניני וקבלת הכדור בחזרה. בהמשך גם סחיטת השעון מול דיאנדרה קיין עד לתחילת הכניסה לסל. ואז הגיעו החלקים המרגשים: קודם כל, השהייה המרשימה באוויר. אחר כך הנפילה לאחור ואז החלק המיוחד במינו: שחרור מספיק חזק של הכדור, תוך נפילה לאחור ועדיין שהות בין שמיים לארץ, כדי שיצליח לגעת בלוח ומשם פנימה לחישוק. צריך להיות מאוד מאוד מאוד חזק, כדי להיות מסוגל לעשות דבר כזה. ובסופו של דבר, הנה זה שוב: המוח והכוח משלבים ידיים בדרך להשגת המטרה: אחד מסלי הניצחון המרשימים ביותר שראינו כאן.

ואף זאת:

אין לי מושג מתי ואיך הפך דיאנדרה קיין לשחקן המוגדר "שחקן ההגנה הטוב ביותר במכבי ת"א", או אולי "הגארד השומר הטוב ביותר" בקבוצה. אני זוכר את קיין משני משחקים ששידרנו בזמנו כששיחק באייווה סטייט. קשה היה שלא להתלהב מהגארד שעשה רושם מיידי של בעל בית (סיים את הקולג' כשהוא בן 25 וסיים למעשה את ימיו שם כשהוא משחק נגד יריבים צעירים ממנו ב-3-5 שנים בממוצע). קיין תפס את העין כשחקן התקפה נהדר, מכוון, מוסר, קולע, נהנה מאחד על אחד קטלני ויכולת ריבאונד יוצאת דופן ביחס לגובהו. אני לא זוכר שום דבר מיוחד שקשור להגנה. למיטב זכרוני המקשיש הוא לא בלט בחטיפות, לא בסחיטת עבירות תוקף, לא בהצרת צעדים של גארדים ששיחקו מולו וגם לא בעבודת רגליים מרשימה או זריזה במיוחד בצד ההגנתי. לא זוכר אותו נבחר לחמישיית ההגנה בקונפרנס, או לשחקן ההגנה של העונה בביג 12, או שום דבר שקרוב לזה. אז או שאני באמת לא זוכר כלום, או שקיין השתפר מאוד הגנתית ואני פשוט לא רואה מספיק משחקים כדי להעיד, או שלגארדים הנוכחיים של מכבי ת"א יש בעיית הגנה לא קטנה.

ומכאן, לסגירת האייטמון.

השנים רצות ואני קצת עתיק, מה שמאפשר לי ללכת אחורה בשנים ולהשחיל שניים-שלושה משפטים בסוגיית הזר הגדול, המשפיע, המדהים ביותר שראינו בכדורסל הישראלי, לפחות בכל הקשור ליכולת אישית ומבלי להיכנס לעניינים של הישגיות ורזומה. בעוד הדיון הנוכחי מדבר בעיקר (אני מניח) על דונטה סמית' וגלן רייס, ואולי גם אנתוני פארקר, אני רוצה ללכת עוד קצת אחורה בשנים כדי להעלות שם של שחקן נשכח: דריק גרווין שמו, והוא שיחק בהפועל גבת ואחר כך גם בקרית מוצקין. להבדיל מהשלושה שהזכרתי, מעט מאוד משחקים של גרווין צולמו בארץ והוא שיחק בקבוצה קטנה מאוד, קבוצת תחתית. מן הסתם, נתונים שלא מסייעים לו לעמוד שווה בשווה עם רייס, פארקר וסמית' החשופים מאוד. אבל קחו את המלה שלי, ותעשו איתה מה שתרצו: האיש נותן פייט גדול מאוד לכל אחד מהם, והקלות בה הוא עשה דברים באמצע שנות התשעים כאן, רוב הזמן כמעט בהליכה, היתה מהמדהימות שחוויתי בליגה שלנו.