לכבוד הנשיא שלומות,

לילה של נדודי שינה (במעורבות הצאצאים כמובן) מביא אותי לכתוב שורות אלו, שנוגע לערוץ הגולד שריגש אותי.

בארבע בבוקר שודר משחק הגמר של מכבי תל אביב מול פאו, זה בו חזרו הצהובים להיות אלופי אירופה אחרי עשרים שנים. היה מרגש לראות שוב את העבודה השקטה של היונה, את חוכמת המשחק של שלף ובורשטיין ואת ניהול המשחק של רבי פנחס. היה מדהים לראות איך כבר אז ז'לקו היה מאמן-על אגדי, מה שמעורר מחשבות על כמות הדלק והאנרגיה שיש בו להמשיך וללמד ועל כמויות הכבוד האינסופיות שרוחשים לו שופטים, שחקנים ואוהדים בכל מקום. האיש היה כבר אז אלוף עם ארבע קבוצות שונות, אכן תופעת טבע!

מה שהדהים לא פחות היה לראות את שני עוזרי המאמנים, אלוף אירופה איטודיס וכמעט אלוף ליגת מנש, מאמננו הגולה. אילו צוותים מעולים, איזה בתי ספר לכדורסל ראינו, בדיעבד. פתאום גם בודירוגה מתרוצץ על המסך ואוסף בשקט עשרים נקודות, פארקר נותן רגעי קסם בודדים ומקדונלד ענק.

המצלמות תופסות את קטש בקצה הספסל הירוק, יושב פצוע לצד חבריו, עדיין לא יודע שכבר שיחק את משחקו האחרון בקריירה. ממש כמו בעונה החולפת בליגת קזינו ג'נטילה ושארפ משחקים זה מול זה, אבל אלו לא אלסנדרו הירושלמי ודי ג'י ההרצלייני, אלא האבות המהוללים שלהם. הנה עולה גם מארק, אבא של מייקל בריסקר שישרוף בקרוב רשתות בליגת קזינו.

לכולם בלוריות שיער מלאות יותר ושחורות יותר ואפילו רבי פנחס מציג כרס פחות גדולה. ג'מצ'י מפציע לראיונות קצרים בפסקי הזמן, עוד עם ראש מלא שיער, לפני שהפך לכוכב ריאליטי וכבוד הרב, אלי סהר, צעיר ומגולח למשעי.

אבל, כל אלו מתגמדים לעומת השידור של מאיר אינשטיין המנוח, קטעי הפרשנות של רלף המנוח בפסקי הזמן (כמה אופטימיות ואצילות הייתה באיש הזה) והמשחק המלבב של האפמן, שהלך לעולמו בטרם עת. התרגשות גדולה לראות ולשמוע את כולם וכיף גדול לצפות במשחק ולהיות מסוגל להתרכז בנוסטלגיה, בידיעה שזהות המנצחת ברורה וידועה.

רגע אחרי שנגמר, אני שולח יד לשלט, אבל עוד לפני שאני מספיק לכבות את המסך, עולה ראיון קצר עם ג'ו דוסון, שמספר על החיים במכבי ירושלים ועל הדרך מפגין אבהות למופת ומחתל את שון התינוק. איזו נוסטלגיה, יא אלוהים! כשהסוף ידוע, פתאום כל הסיפורים הללו נטענים במטענים חדשים ומעניינים.

רגע אחריו כתבה על הדרבי החיפאי בכדורסל. טפירו, מוכתרי, ורשיצקי, אוסטואיץ', רוממה הישן, לפני השיפוץ, לירן מתראיין בכניסה, צעיר, עם שיער על הראש וללא חולצה אפורה וגם הכרוז של מכבי חיפה בשנים האחרונות, יושב ביציע וצועק בכל כוחו, ללא מיקרופון.

אכן לילה מדהים של חוויות בטעם של פעם. כמה שנים עברו מאז, כמה הזדקנו!

אביעד