בעוד פחות מחודש, ליתר דיוק ב-23 במאי, ימלאו 36 שנה לאחד הרגעים האייקוניים ביותר בתולדות ה-NBA, שלא לומר בספורט האמריקאי בכלל. זה קרה בבוסטון גארדן המיתולוגי, פחות מחצי דקה לסיום משחק מספר 7 בגמר המזרח בין הסלטיקס לסיקסרס. בוסטון, האלופה המכהנת, קיוותה לעלות לגמר שני רצוף, אבל לד"ר ג'יי וחבריו היו תכניות אחרות, ועמוק בתוך הדקה האחרונה הם הובילו בפער בלתי ניתן למחיקה.

אוהדי הסלטיקס הנאמנים והמוטרפים כבר השלימו עם ההפסד, ורק דבר אחד היה יכול להפוך את אותו ערב לגרוע יותר עבורם: המחשבה שלא רק שהם לא יזכו באליפות, אלא שהתואר יילך ללייקרס השנואים מכל, שהמתינו למנצחת. כמה מאותם אוהדים, באופן ספונטני לחלוטין, החלו לצעוק לעבר שחקני הסיקסרס שלוש הברות, שבתוך שניות אומצו על ידי כלל אנשי הגארדן, והפכו לאחת הקריאות הידועות בהיסטוריה: Beat L.A, Beat L.A, הם צעקו להם, רק נצחו את לוס אנג'לס. לא שזה עזר לסיקסרס באותה שנה, אבל שנה אחר כך באה הנקמה בצורת סוויפ מהדהד, וה- Beat L.A, בינתיים, הפך לנחלת כל מי שהוא לוס אנג'לסי, ולא רק בכדורסל.

כמעט 36 שנה אחרי, ושוב הסלטיקס והסיקסרס הולכות ראש בראש בפלייאוף. הפעם, רק בחצי גמר המזרח, והלייקרס, כידוע, לוקחים חלק בפלייאוף בשנים האחרונות רק כצופי טלוויזיה, אבל כל זה לא אומר שאין מקום לשחזר משהו מההיסטוריה, אם כי בשינוי קטן. אות אחת. יתרון ביתיות או לא, קשה להאמין שמישהו מחוץ לגבולות טורונטו, אם בכלל, באמת מאמין שהראפטורס יעברו את לברון והקאבס. אי לכך ובהתאם לזאת, מכאן, ממרחק של כמעט 9,000 ק"מ, יוצאת הקריאה הן לסלטיקס והן לסיקסרס, מי שלא תישאר לעמוד בתום הסדרה ותגיע לגמר המזרח: Beat L.J!

על מנת שלא תהיינה שום אי הבנות: מבחינת כדורסל נטו, ברור שלברון הינו עילוי חסר תקדים, למרות שהוא מוסר פחות טוב מאיתמר מרזל, קולע שלשות פחות טוב מאור גורן, ואחוזי העונשין שלו לא מדגדגים אפילו את אלה של בוזי ינאי. אין מה לעשות, אף אחד לא מושלם. יותר טוב מג'ורדן? פחות טוב מג'ורדן? מעניין אותי כמו סדרת הגמר של מחוז קאלאבארזון בפיליפינים (כן, יש מקום כזה. אל תקחו את המלה שלי. פנו לגוגל הקרוב למקום מגוריכם). האיש כדורסלן מדהים בכל קנה מידה. נקודה וסימן קריאה.

מה כן יש לי נגדו? אני מקווה שאת הסלטיקס או הסיקסרס. קשה לי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל משהו בלברון מעצבן אותי ברמות על. זה ממש לא קשור לדייויד בלאט, אגב. גם לא להחלטה המפורסמת לברוח מקליבלנד למיאמי. זה משהו שתמיד היה שם לגביו, ושמעורר אצלי בכל פעם מחדש את הרצון העז לראות אותו יורד מהמגרש מבואס עד עמקי נשמתו.

לא מעט פעמים בעבר, ניסיתי לשאול את עצמי מה מקור האנטי-לברוניזם שלי. בהתחלה סברתי שזה בגלל שהוא כל כך דומיננטי וטוב מאחרים, אבל מיד פסלתי את הרעיון. הרבה שחקנים גדולים ידעה הליגה מאז שהתחברתי אליה - מד"ר ג'יי, דרך מג'יק, בירד, ג'ורדן, בארקלי, שאקיל, קובי ועד דוראנט. לפחות חלק מהרשימה הזו היה בלתי עציר באותן רמות, פחות או יותר, ואף אחד מהם מעולם לא עיצבן אותי כמו לברון.

אחר כך תהיתי אם זה בגלל שממקום מושבי על הספה הוא בדרך כלל נראה מתנשא, או לא סימפטי באופן כללי, אבל גם זה לא נשמע הגיוני לאור העובדה שחסידי אומות עולם כמו קובי, אייברסון, ראשיד וואלאס או ביל ליימביר מעולם לא עוררו אצלי תגובות זהות. די מהר הגעתי למסקנה, שאין לי שום בעיה עם הבנאדם ברמה הפרסונלית. לא מכיר עד כדי כך. אולי בתקשורת הוא לא עובר ככה, אבל מי יודע - יכול להיות שהוא בכלל האיש הכי נחמד בעולם, ושהאופי שלו הוא שילוב של אמא תרזה ופו הדב. כך או כך, לא זה מה שמטריד אותי.

זוכה ביותר מדי תארים קבוצתיים ואישיים? שוב - מג'יק, ג'ורדן, שאקיל, דאנקן, קובי, קארים. כל אחד ואחד מהם עם ארון עמוס, וסבבה לגמרי מבחינתי.

אז מה כן? באמת לא יודע, והגיע הזמן להפסיק עם ועדת החקירה הפנימית. לא סובל את לברון וזהו. בניתי על אינדיאנה, ואחרי שזה לא עבד, ומאחר שסיכויי טורונטו להדיח את הקאבס שווים לסיכוי שאיראן תפתח שגרירות בירושלים, לא נותר אלא להפציר בסלטיקס ובסיקסרס: בחייאת, שחררו אותנו כבר מהג'יימס הזה. Beat L.J!

ואם לא הם, נשים מבטחנו בדוראנט, קרי, גרין ותומפסון.

shaharhermelin@gmail.com