מפעם לפעם, בנסיעותיי בטנדר הנשיאותי המקשיש ממש כמו בעליו, אני מנסה עדיין, בין שיר לשיר, ליפול על ראיון כדורסל באחת מתוכניות הספורט ברדיו. השעות האלה בין 18.00 ל-20.00, יו נואו, בדרך למשחק ליגה לאומית, או נשים, או ארצית. כי שם אני חי בשנים האחרונות כידוע, או שלא.

ומהר מאוד אני חוזר למוזיקה.

הסיכוי ליפול על ראיון כדורסל הוא להערכתי 1 ל-10, אולי פחות. הכי מאכזב לשמוע אנשים כמו מליניאק, שרף או גרשון מקשקשים על ענף הביפ ותחלואיו הרבים, על רגעיו המתים, המשעממים והעסקניים לעייפה ולאין שיעור. אני מבין, זו העבודה, זה מה שהולך, זה מה שמעניין או מוכר או מקובל. אין זה בלי ההוא.

מפעם לפעם מסדרים להם ראיון עם רפי מנקו כזה או בית הלחמי, כדי שיוכלו לומר ה"טיפול של גלבוע בפיק אנד רול", ולצאת ידי חובה. להיזכר מאין באו ולאן לא ישובו לעולם. הביפ המזורגג עטף גם אותם.

הייתי שם, אני יודע. זה נגע גם בי. אלה חלק מהדרישות היום. כמה חבל.

אז מהר אני חוזר למוזיקה, כאמור, שאף פעם לא מאכזבת.

הזמנים משתנים ורק העיתונות לא. מכבי ת"א מפגרת ב-20 הפרש ב'בית מכבי' בראשל"צ וסביבותיה, ומפסידה בגביע המדינה. ניב רסקין עדיין מזדעק, עדיין בשוק, בהלם, המום. מכבי ככה ומכבי אחרת ומכבי לא זה ולא זה, הוא אומר לגור שלף. ומה הכותרת שלך, הוא מוסיף ושואל אותו.

הכותרת שלי, אומר שלף, קשורה בכלל למכבי ראשל"צ. מגיע להם כל הקרדיט וכו', ורסקין איבד אותו כבר אחרי המלה השנייה. רואים שגור לא היה עיתונאי אף פעם.

חשבתי לעצמי (הכל עוד אפשרי) ששלף יפציע עם כותרת שמלווה אותי במחשבות כבר די הרבה שנים: מכבי ת"א נגמרה ב-2006 כשאנתוני פארקר פרש, עם חריגה סטטיסטית אחת ב-2014. אבל שלף עובד בזה. יש חוקים, יש כללים, הוא לא ישמוט את הקרקע תחת רגליו. חוץ מזה, הוא עדיין לא לקח קורס בקריאת מחשבות.

בשורה התחתונה, היה כיף לראות את איגור קולשוב מפלורידה. פחות כיף לראות אותו במציאות המינימליסטית של ליגת העל בישראל. לפעמים התחושה היא, אחרי טיול במרומי המכללות ודחייה מה-NBA, שגבוה יותר מתחושת ההתעלות של השנים ההן אי אפשר להגיע. אפשר רק לקוות ששיאו של איגור עדיין לפניו.