אז לאן נעלמתי? פה ושם, שם ופה, ובין השאר לבילויים והופעות חיות בחו"ל. דפש מוד בפראג, מאדנס בליברפול, רוג'ר האדסון של סופרטראמפ בלונדון, טירס פור פירז באמסטרדם וגם UB40 בקפריסין, לציין חלק. הפריטנדרס וכריסי היינד בתל אביב לא נחשב.

וכל זה בליווי רעיית הנשיא כמובן.

מידג' יור שעבד עם ויסאז' והוביל את אולטראווקס ממתין לנו בלונדון באוקטובר, ומיד אחריו גם OMD בברצלונה, ועל זה נאמר אם נחיה גם נראה. יהיה אייטיזי לגמרי.

במאדנס עמדנו על הדשא בשורה הראשונה בקור האנגלי במשך שעות, ולאורך כל ההופעה, והופעות החימום, הרגליים הקשישות והברכיים החבוטות צלחו את המאמץ בגבורה. התרגשות אדירה, היצמדות למקור, להקה משופשפת, מתואמת, אנרגטית, כל שיר – דאנק ב-360. ככל הנראה ההופעה שהכי נהניתי ממנה אי-פעם.

בפראג האולם היה גדול מדי והכיסאות רחוקים מדי, אבל כשמרטין גור משחרר את קול המלאכים שלו שומעים נהדר גם מרחוק. דייב גהאן נעשה עם השנים קצת מתכתי ואגרסיבי מדי לטעמי, אבל עדיין סוג של אליל סיפרה – רק בתחומים שאינם כדורסל. רעיית אהבה פחות, אהבתי למדי. בכל זאת, דפש מוד, כן? Policy of truth היה חזק מאוד. ביצוע-ביצוע. כמו השריף בשיאו. הנעורים חזרו אלי בת אחת, הרגשתי איך השיער משחיר מחדש. חבל שלא היתה מראה בסביבה להתכבד ברגע המיוחד הזה.

אל רוג'ר הודג'סון באנו בבחינת כבדהו וכבדהו. יותר מדי שירים לא הכרנו, אבל הכרתי מספיק כדי לצאת מרוצה ולהעריך את האיש. סופרטראמפ שלו פעלה בעיקר ב-70' ככל הזכור לי, ואיך לומר – יכול להיות שמתחילת העשור הזה סר ש. הרמלין הקשיש זוכר יותר ממני. וכך או אחרת, אחרת או כך, יש להודג'סון כמה פצצות בארסנל והוא שחרר אותן בלי חשבון. גם האכסניה העתיקה הרשימה: רויאל אלברט הול. הקול נותר דק גם בגיל שכבר לא מזכירים. האיש ממש לא ילד. טוב שהספקנו. יצאנו בתחושה טובה, אבל מתחת לה ישבה ההכרה שעשינו V.

בטירז פור פירז התרגשתי. קשה להסביר. כן, קורט סמית' כבר לא סוחב כמו פעם, ולדעתי ב-MAD WORLD לא הדביק את הקצב משום מה, אבל רולנד אורזבל הוא סוג של אליל גם היום. שני חבר'ה שגדלתי עליהם, לאורם, לטקסטים המשונים שרקחו. Change וגם Woman in chains עושים את העבודה, ולא רק: שורה של שירים פיגוזיים (עוד אומרים את המלה הזו ב-2019?) הרטיטה את הלב והעמידה דמעות התרגשות בעיניים. אוהב אותם עד היום.

סיפור UB40 נולד בספונטניות לא אופיינית. באחד מימות יולי נדדה שנת הנשיא, ובאופן מגונה, כרגיל, הושטה היד אל הסלולרי גם בשעות בהן טוב לעיניים לנוח קצת. הנפש דרשה קצת רגאיי, משולב בסקא אם אפשר לנוכח ההנאה המושלמת ממאדנס, ופתאום התברר שהחבר'ה מופיעים בקפריסין בעוד פחות משבוע. חיש קל נרכשו צמד כרטיסים בעיניים חצי סגורות, ובבוקר קיבלה רעיית הנשיא את הידיעה.

טוב, רק אחר כך התברר שאין טיסות ישירות ללימסול, והדברים עוברים בעצם דרך ניקוסיה. ורק הרבה אחר כך התברר שהסולן אלי קמבל, ההוא עם הקול המיוחד, נמצא מחוץ ללהקה כבר שנים ואחד מאחיו החליף אותו, תוך חילופי האשמות ותביעות ומה לא, מה שהעכיר קצת את הסיפור ונתן תחושה שהולכים לנפילה.

אבל שם, בלימסול, אחרי שרעיית התרגלה לרעיון שנוסעים, ראינו את UB 40 בהופעה, מה אתם יודעים. קהל קפריסאי הגיע בהמוניו לאצטדיון ביפ גדול ומעט מוזנח שהזכיר במשהו את רמת גן-האיצטד. ולא נכחיש זאת, היה קצת קשה בלי אלי קמבל ועם יותר מדי שירים חדשים יחסית ולא מוכרים בכלל, אבל כשהגיע Food for thought (במלוא הכבוד ל-Red red wine) ובהדרן גם One in tenידעתי שעשינו מהלך מנצח.

אבל תמיד ישנו המהלך הבא: יהיה מסקרן לשמוע בסוכות את מידג' יור שר Fade to Grey.