"אם בערוץ 4 ישדרו NBA, ובערוץ 5 יראו צפרדעים מזדווגות - אצפה בצפרדעים, גם אם איכות התמונה תהיה על הפנים" (בובי נייט, מאמן מכללות ומשורר לעת מצוא).

טוב, ברור שבובי נייט הגזים, כן? לעולם לא אצפה בערוץ שבו איכות התמונה תהיה על הפנים. אני גם מאוד אוהב NBA על המסך שלי באופן כללי, לפחות מאפריל והלאה, עד שזה מגיע ליוסטון רוקטס. ליתר דיוק, לג'יימס הארדן. או אז, הצפרדעים לוקחות בלי להתאמץ בכלל. גם תולעי משי ואמבות. אפילו הניו יורק ניקס. כל דבר עדיף על צפייה באסון הטבע המזוקן ההוא, גם אם מדובר בתקציר של דקה וחצי.

שלא תהיינה אי הבנות, הארדן הוא מגדולי הכישרונות ההתקפיים שהליגה ראתה מימיה, ומסוגל בכל ערב נתון לקלוע 50-40 כאילו כלום. הוא גם מוסר לא רע בכלל ויודע איפה לעמוד כדי לקחת ריבאונדים, כך שטריפל-דאבלים הם לא מראה נדיר במחוזותיו. סו וואט. האיש הצליח לקחת את הענף הכי יפה וכיפי בעולם, ולהפוך אותו לבלתי אפשרי לעיכול.

ה-NBA הפך לשכונה. קשה ואין טעם להכחיש זאת. כבר אי אלו שנים, ודאי וודאי מאז שהספלאש-בראת'רז השתלטו על הליגה, שכל אחד חושב שגם הוא יכול. משחקים של 270-260 נקודות, עם 80-70 ניסיונות לשלוש, נראים באותה תדירות כמו הציוצים של טראמפ, ובכלל - יותר מדי משחקים נראים כמו האולסטאר. הבעיה היא, באופן מפתיע, שלא כל אחד הוא סטף קרי או קליי תומפסון,

ולא כל מאמן יודע לתעל את הכישרון והיכולות האלו למשהו אורגני וזורם כמו שעשה סטיב קר (אגב, כבר עכשיו חייב להיות מוכתר רשמית למאמן העונה. מי שמנצח תשעה משחקים עם שחקנים, שספק גדול אם היו מתקבלים לליגה הלאומית שלנו, הוא לא פחות מגאון).

אבל גם לכדורסל שכונתי יש גבולות, או לפחות צריכים להיות. להארדן אין. על כל התקפה ראויה של הרוקטס, יש מינימום עשר בהן הוא מכדרר למוות את עצמו, ובעיקר את הצופים, ואז משליך באיזושהי צורה, או הולך לטבעת, או מביים את העבירות הפתטיות האלו תוך כדי זריקה לשלוש. זכיתי לראות בחיי כמה מתחזים לא רעים (מי אמר דריק שארפ?). אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו. גועל נפש, שלא ברור איך רוב השופטים בליגה עדיין משתפים איתו פעולה, במקום לתת לו טכנית ולשלוח אותו לחפש.

נכון, ברוב המקרים זה מצליח לו - הזריקות מבחוץ נכנסות, החדירות מסתיימות בסל, בעבירה או גם וגם, והרבה שופטים קונים את ההצגות שלו. כבר אמרנו, האיש כישרון גדול כשחקן, תרתי משמע. זה עדיין לא הופך את המשחקים של הרוקטס למשהו כיפי, ולפי הבעות הפנים של חבריו לקבוצה בטלוויזיה, אני לא היחיד שחושב כך. גם אם כלפי חוץ הם ימטירו עליו שבחים מכאן ועד הודעה חדשה, ויתחרו ביניהם מי מוצא וריאציה חדשה ל"לא אנושי" או "חבר מכוכב אחר", שום דבר לא ישכנע אותי שהם נהנים מהסיטואציה. אה כן, ואם זה לא מספיק - גם ראסל ווסטברוק שם. האיש שגורם לכדוסל שכונתי להיראות כמו, ובכן - שכונה. איך אמר יוסי בנאי ז"ל באחד ממערכוניו המיתולוגיים: "שניכם ביחד, זה טיפול נמרץ". לא אופתע אם על הפגוש האחורי במכוניתו של מייק ד'אנטוני מודבק סטיקר ברוח זו.

חושבים שאני נסחף קצת, או הרבה? בואו נבחן את זה מעוד זווית. הנה עשרה מגדולי הכוכבים של הליגה, בסדר אקראי לחלוטין (נציג אחד לקבוצה, אז יסלחו לי אנטוני דייויס, פול ג'ורג' ואחרים): לברון, דוראנט, יאניס, הארדן, קרי, קוואי, דונצ'יץ', יוקיץ', לילארד, טאונס. לו הייתם צריכים לבחור רק אחד מהם לצפות בו, מי זה היה? ואם הייתי נותן לכם לבחור שלושה? וחמישה? איי רסט מיי קייס, נראה לי.

בקיצור, כמה שפחות שידורים של הרוקטס יתרמו לבריאות הנפשית של כולנו. ואם בערוץ הספורט יתעקשו, תמיד יהיה לנו את ערוץ דיסקברי.

shaharhermelin@gmail.com