באחד הימים הטרופים האלה, בהם נגיף הקורונה מגשים את חלומם של כל הרשעים בסרטי ג'יימס בונד ומשתלט על העולם - די בקלות, יש לומר - מצאתי את עצמי יושב מול המקלדת וחושב על כדורסל. כשחקרתי את עצמי קצת יותר לעומק, בניסיון להבין איך בזמן שהענף כולו, כמו שאר היקום פחות או יותר, נסגר עד להודעה חדשה, נודדות המחשבות דווקא אל הכדור הכתום, הבנתי שזו בכלל לא בעיה.
עובדה ראשונה לגבי הקורונה: הוא עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, ולפחות נכון לכתיבת שורות אלו - אף אחד לא יכול באמת לעשות משהו לגבי זה. עובדה שנייה: הוא גורם למיליונים בכל העולם להיכנס לבידוד. האסוציאציה המתבקשת: דיון ביני לבין עצמי בשאלה "מיהו האגואיסט הגדול ביותר שראיתי על מגרשי הכדורסל"?
לפני שאנסה לענות לעצמי, הגדרתי שני כללים בסיסיים. ראשית, ברשימה ייכללו רק שחקנים בהם צפיתי במו עיניי ובזמן אמת. שנית, ב"אגואיסט" אין הכוונה דווקא לאגו של השחקן, למרות שבדרך כלל לא חסר, אלא לאופי האנוכי של משחקו. מישהו חסר מצפון ועכבות, שלא ראה אף אחד ממטר ושעשה מה שבא לו מתי שבא לו, בדרך כלל תוך התעלמות מוחלטת מכל הסובבים אותו. כאילו רק הוא נמצא שם, לבד.
כיאה לכדורסל, החלטתי ללכת על חמישייה, אבל עוד לפני כן - מילה על מי שנשאר בחוץ: דראז'ן פטרוביץ', זכר אליל לברכה. לדראז'ן היתה יכולת לנצח בעצמו כמעט כל משחק באירופה, ובמקרים רבים הוא גם עשה זאת. ודאי שבשנותיו הראשונות, בשיבנקה ובציבונה זאגרב. לא פעם ולא פעמיים ראיתי אותו לוקח כדור התקפה אחרי התקפה, מפרפר את כל ההגנה שמולו וזורק, בזמן שארבעת חבריו צופים בעניין, או מקסימום חוסמים עבורו. מצפון לא היתה התכונה הבולטת של האגדה והאיש. אבל, וזה אבל גדול, להבדיל מאחרים ברשימה שהרכבתי לדראז'ן היו ראיית והבנת משחק אבסולוטיות, ובעת הצורך - וגם כשהיה למי - הוא מסר, ועוד איך מסר. אולי היה צריך למסור קצת יותר, אבל לאף אחד לא ממש היה אכפת.
הנה האיש, במדי ציבונה, מצרף לא פחות מ-10 אסיסטים ל-49 נקודות, וקורע לריאל מדריד את הצורה ב"פאביליון" המיתולוגי. לא היה, וכנראה גם לא יהיה כמוהו.
נשאר מחוץ לחמישייה של סר ש. הרמלין
ועכשיו לחמישייה הפותחת, או הסוגרת. רובם ככולם, אגב, מפארים את דפי כדורסלע-האתר יותר מפעם אחת. כמו שצריך.
במקום החמישי: ארל וויליאמס. סיפור גדול, תרתי משמע. בשיאו, ככל הנראה הסנטר החזק באירופה, ודאי וודאי השרוט והעצבני שבהם. בלתי ניתן לעצירה בצבע, משאבת ריבאונדים, מוסר? בערך באותה תדירות בה הצליח לסיים משחק בלי עבירה טכנית ו/או לריב עם אף אחד. האמת היא, שדי קל לי להבין אותו. מצד אחד, האיש ידע שאין בנמצא שחקן שמסוגל לעצור אותו. מצד שני, בקבוצה בה משחקים כוכבים כמו מיקי ברקוביץ', ג'ים בוטרייט, לו סילבר ואולסי פרי - לך תבנה על אספקת כדורים קבועה. אז שכבר הגיע אליו אחד כזה, ולא מריבאונד התקפה, נהג על פי העיקרון הידוע של "כדור שנמסר, לא יוחזר".
קבלו דוגמה מייצגת לעוצמתו של האיש בשיאו, אי שם בראשית שנות השמונים.
במקום הרביעי: ניקי גאליס. יאאאא אולוהיייים, ניקי גאליס. עשרות פעמים צפיתי בו משחק, ועדיין אין לתאר או להסביר את תופעת הטבע הזו. אוהד של הפועל ירושלים אמר לי פעם "גאליס הוא העדי גורדון של יוון". עם כל הכבוד לחבר גורדון, ויש הרבה, אני מבטיח שאשתדל לזכור את האמירה הזו כשאכתוב על חמשת המשפטים ההזויים ביותר ששמעתי בהקשר לכדורסל.
הרבה ממה שנכתב כאן למעלה על דראז'ן, תופס גם לגבי גאליס. האיש ראה והבין נפלא את המשחק, וגם היתה לו יכולת מסירה יוצאת מן הכלל. למה הוא בפנים ופטרוביץ' בחוץ? כי בעוד שפטרוביץ' עבר סוג מסוים של טרנספורמציה עם השנים, רוב הקריירה של גאליס היתה מושתתת על מופעי סולו. להגנתו (במיוחד מאחר שלאיש לא ממש היה מושג מה זו הגנה), צריך לומר שלצדו שיחקו קצת פחות כאלה ששווה היה למסור להם, וגם שברוב המקרים, הוא הסתדר לא רע לבד, למשל כאן.
במקום השלישי המכובד: אוסקר שמידט, גדול קלעי תבל מאז ולתמיד. האיש שמבחינתו המשמעות של למסור היתה להסתכן בקבלת דין מוסר. לא בדקתי, אבל אהיה מאוד מופתע לגלות שהאיש סיים את הקריירה המפוארת שלו עם ממוצע של יותר מאסיסט אחד למשחק. "היד הקדושה" ראה מול העיניים רק דבר אחד: את טבעת הסל. שום דבר אחר לא תפס, ולא הובא בחשבון. דוגמה? בשמחה.
הגענו לזוכה במדליית הכסף. לו ניתן היה, הייתי מבקש מרפי גינת האגדי להציגו, ואז זה ודאי היה נשמע כך: "מספר שלוש עשרה, נאמבר ת'רטין, קווייייייין מגיייייייייייי!!!!!!".
אחחחח, קווין מגי. מכונת סלים ומגנט ריבאונדים היה האיש, לא פחות מזה. עשה נקודות בלי הכרה בכל מקום שכף רגלו דרכה: ממכללת ארוויין, דרך וארזה, מכבי תל אביב, כמובן, סראגוסה, פאריס ועד ראשון לציון. אממה, לא ראה ולא ספר אף אחד, גם כשלצדו שיחקו צוברי נקודות משובחים כדורון ג'מצ'י, לי ג'ונסון, קני בארלו ורבים אחרים. האתר המצוין של מנהלת הליגה בכדורסל, טוען בתוקף כי אי שם בשנות ה-80' מסר קווין מגי שלושה אסיסטים שלמים במשחק אחד. נשמע לי אפשרי כמו הסיכוי שהקורונה ייעלם מהעולם תוך יומיים, אבל קטונתי מלחלוק על שלומי פרי ואנשיו. אם אכן מעשה שהיה כך היה, לא נותר לי אלא לצטט את אושיית האימון בוב גונן, שאמר לי פעם בהקשר אחר: "It’s not a career-high, it’s a career!".
איך מגי לפני גאליס ואוסקר? פשוט מאוד. הם שיחקו עם המון לב ונשמה בכל מקום ועבור כל גופייה שלבשו, במיוחד בנבחרות הלאומיות. מגי? מבחינתו גמר גביע אירופה לאלופות ומשחק אימון מול אליצור ארגזים היו היינו הך. האיש בא לדפוק שעון, לעשות את מה שהוא עשה כל כך טוב וללכת הביתה. הנה הוא בגדולתו.
והזוכה במקום הראשון, באופן חד משמעי ובלתי מתפשר, לפחות לעניות דעתי הלא קובעת, הוא....
הוא....
דייויד אנקראם.
דייויד אנקראם??
דייויד אנקראם!!
(דבר יו"ר הדירקטוריון: בחירה טובה של סר ש., נתקשה להכחיש זאת. המשך נא, סר נכבד).
הרבה גאנרים חסרי מצפון ראיתי בחיי, אבל כמוהו לא היה. אחד שבאמת שום דבר לא עניין אותו חוץ מהכדור והסל. לפני למעלה מעשור, כתבתי עליו באתר זה ממש: "נהג לשתף בכל התקפה לא פחות מארבעה שחקנים - אותו, את עצמו, את דייויד ואת אנקראם". גם היום, קשה לי לחשוב על תיאור מדויק יותר. היה מכונת התקפה אדירה, לא ננסה אפילו להכחיש זאת, אבל חתיכת אגואיסט שכמוהו לא נראה במחוזותיי עד עצם היום הזה.
למה להכביר מילים. קבלו טעימה משנותיו הגדולות בהראקליס סלוניקי, בימים בהם הלך ראש בראש עם גאליס על תואר מלך הסלים (ותמיד הפסיד, אבל זה כבר סיפור אחר).
ברכות (?) לזוכה, אבל עזבו שטויות: בידוד או לא - רק שנהיה בריאים.
shaharhermelin@gmail.com
