צחקו עליי.

לעגו לי.

קראו לי "פנטזיונר מנותק מהמציאות".

אמרו לי: "עזוב אותנו מהשטויות שלך. נסה, בהזדמנות הראשונה, לנחות חזרה על כדור הארץ ולהצטרף לחלק השפוי יותר של האנושות".

וכל זה רק אצלי בבית, כן? עוד לא הגענו לרן בורוכוב-סוקולוב.

אז צחקו.

אז לעגו.

אז אמרו.

ובסוף קיבלו, ישר לפנים, את זה.

כן-כן, מסתבר שכל מה שהיה צריך זה נגיף אחד שישתלט על כדור הארץ, כדי שבליגה הטובה בעולם יגיעו לאותו רעיון, שהועלה כאן, בכדורסלע-האתר, כבר לפני שנים: חיובים, גבירותיי ורבותיי, חיובים היא התשובה.

נכון, זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה. לפני משהו כמו עשור גם היה ניסיון עלוב למדי לשלב את זה בסוף השבוע של האולסטאר, אבל איש לא טרח להפוך את החיובים למסורת אמיתית וראויה. עכשיו, כשהקורונה סגרה את שביל החלב, פתאום נזכרו שזה רעיון לא רע. מאוחר, מאוחר מאוד אפילו, אבל עדיף מאשר לעולם לא.

ברם אולם ועם כל הכבוד לכולם, אצל האמריקאים - כמו הרבה פעמים אצל האמריקאים - לא עושים שום דבר כמו שצריך ועד הסוף, לפחות אם להאמין לכל פרטי הדיווח הזה. זאיון וויליאמסון? ראסל ווסטברוק? כריס פול? זה מה שהצלחתם לגרד לתחרות חיובים? למה מה - לסטף קרי ולקליי תומפסון אין סלים בבית? אין מצב. ואם באמת אין - שייבנו. ומה עם ג'יימס הארדן? איפה דונצ'יץ', בוגדנוביץ' וכל שאר בני עדות סרביה, סלובניה, ליטא וקרואטיה? ווסטברוק? האיש שהאחוזים שלו משלוש נמוכים מאחוזי השומן של חלק מהגבינות בסופר?

אבל עזבו אתכם משחקנים פעילים. אם כבר חיובים, מכאן יוצאת הקריאה לראשי ה-NBA לעשות הכל כדי לגייס לתחרות פיגורות שנולדו לכך: רג'י מילר, ריי אלן, דירק נוביצקי, פג'ה סטויאקוביץ', כריס מאלין, וכמובן מייקל ג'ורדן ולארי בירד - שניים שלא ייתנו גם לנכד בן השנה שלהם לנצח אותם, ואחר כך עוד יצחקו לו בפנים במשך חודשים. צרפו אליהם את סטף, קליי, הארדן ואולי את לברון, גם כן בזכות התחרותיות, ועכשיו יש לנו באמת משחק. וויליאמסון? שמרו אותו לתחרות הורדת ידיים ב"זום". זה בטח יהיה השלב הבא.

24 - האגדה שהיתה

מאוד שמחתי לעבור על רשימת הנכנסים להיכל התהילה השנה, ולגלות שמספר 24 בפנים. מגיע לה. אין אחד שעוקב, שחושב שלא מגיע לה. כן, אמרתי לה, לא לו. הבחירה במספר 24 של הלייקרס היתה בטוחה כמו אובך לפני ניקיונות הפסח, לגבי זו של טמיקה קאצ'ינגס, היה לי צל צלו של ספק. לא בגלל שלא הגיע לה, כמובן, בגלל שלאמריקאים בכלל, ולחברי ועדת הבחירה של היכל התהילה בפרט, יש נטייה לקבל לפעמים החלטות תמוהות משהו.

קאצ'ינגס היא אחת הכדורסלניות הכי מדהימות, שלרובכם בטח לא יצא כמעט לראות. החבילה המושלמת: מכונת הגנה מצד אחד (חמש פעמים שחקנית ההגנה של השנה, מתוך 10 פעמים בחמישיית ההגנה), ושחקנית התקפה נהדרת מצד שני: יציבה כמו סלע על 18-16 נקודות, 9-7 ריבאונדים, 4-3 אסיסטים ו-2.5 חטיפות.

רשימת תארים בלתי נגמרת: אליפות WNBA עם אינדיאנה פיבר, כולל ה-MVP של הגמר, ארבע פעמים אלופה אולימפית, פעמיים אלופת העולם, שבע פעמים בחמישיית העונה, MVP של הליגה, 10 פעמים אולסטארית, אלופת מכללות ושחקנית השנה עם טנסי ועוד ועוד. כמו קובי, היתה שחקנית של קבוצה אחת בארה"ב, רק שההבדלים באורך העונה, ובעיקר בשכר, שלחו אותה מדי פעם אל מעבר לים, וגם שם זכתה בתארים.

הנה קצת קאצ'ינגס.

אז ברכות מכל הלב לכל שאר הזוכים, כולל לטים דאנקן ולקווין גארנט (אגב, ה"ביג טיקט" לעולם לא יודה בכך, אבל מה שבאמת הבטיח את בחירתו היא העובדה שלפני כמה חודשים הימרתי כאן שזה לא יקרה השנה), אבל אישית ופרטית אני הכי שמח בשביל טמיקה. לא ידוע לי על כינוי רשמי שהיה לה, אבל היא אמרה פעם שלו היה כזה, הוא היה צריך להיות "”Catch me if you can. אמן ואמן.

shaharhermelin@gmail.com