בספורט, אולי יותר מכל תחום אחר, נהוג מאוד לעשות רומנטיזציה של העבר ומי כמוני יודע ומתורגל. זוכרים את מה שכיף לזכור ושוכחים את הדברים הפחות נעימים. "פעם הזמנים היו יותר טובים", הטיבה ענבל פרלמוטר ז"ל לכתוב והיא לא היחידה. את רוב הזיכרונות עדיף לא להעמיד לבדיקה: אם תצפו במשחק שלם מעונה שזכורה לכם כ"תקופת זהב", תראו כנראה רמה פחות גבוהה מהיום, קרחות וחורים ביציעים, קהל שקט יחסית וקצב שיגרום לכם לתהות אם לא מדובר בהילוך איטי יותר.

לא במקרה של אנדרה ספנסר, אחד הזרים הכי מלהיבים שהיו פה וחצי מצמד הזרים הטוב כנראה בהיסטוריה של מכבי ראשל"צ עם ג'ינו בנקס. בכל תקופה הוא היה משתלב מצוין, כאן, שם ובכל מקום. פורוורד קפיצי, רץ את המגרש היטב, יד רכה מחצי מרחק ומעלה, משחק נהדר עם הפנים לסל וקריאת משחק שהשתפרה עם השנים. והדאנקים, הדאנקים. היום הוא היה הופך לסנסציית רשת, בזמנו הוא דאג לשניים-שלושה מהלכים בכל תקציר של "סל בלילה". פניו, אגב, תמיד הזכירו לי שילוב מרתק ובלתי אפשרי בין מייקל ג'ורדן לגיא זוהר.

את ספנסר זכינו לראות כסוג של סוד שמור, שחקן עם המון אפסייד שרק הוא ידע שהוא כזה. בילה שנתיים כל אחת בבייקרספילד קולג' וצפון אריזונה, לא מאריות המכללות ולא מגוריהן. אחר כך הוא שיחק בשווייץ, בליגת המשנה בצרפת ובעיקר ב-CBA. למכבי ראשל"צ הוא הגיע ב-1990 ומהרגע הראשון היה ברור שזה בינגו: שתי עונות של למעלה מ-20 נקודות למשחק בחבורה מבוגרת שהתקבצה אז בעיר והתבססה בצמרת. בעונה הראשונה הוא הוביל את הקבוצה לגמר היסטורי והתעלה בניצחון בית על מכבי ת"א עם 32 נקודות ו-18 ריבאונדים, כחלק מפלייאוף אישי וקבוצתי אדיר שלו ושל הקבוצה.

אחרי שנתיים הוא חזר ל-CBA אבל עם קלטת ביצועים – אז עוד באמת בווידאו, לא לינק ליוטיוב – ובעיקר ביטחון עצמי גבוהים בהרבה. אחרי תקופה קצרה השיג חוזה באטלנטה הוקס ובהמשך שיחק גם בגולדן סטייט ובסקרמנטו. לא רע בכלל בשביל מישהו שהתחיל בשווייץ. כרוקי, היה לו אפילו כמעט טריפל דאבל של 24 נקודות, 11 ריבאונדים ו-8 אסיסטים בניצחון על סקרמנטו.

לאחר שנפלט מה-NBA היו לו קדנציות קצרות באסטודיאנטס ובדיז'ון ובינואר 1996 חזר לכאן, להפועל ת"א, כמחליף לראדנקו דובראש. אדומי העור פתחו את העונה עם שני ניצחונות בלבד לעומת שבעה הפסדים, אבל הוא עזר להם להתייצב ולמרות שהיה פחות מרשים ובעיקר פחות יציב, ניווט אותם למרכז הטבלה. אחרי אותה עונה הוא שיחק ביפן וארגנטינה ובדצמבר 1998 שב לקדנציה נוספת כאן, הפעם במכבי ר"ג במקום פול "פו הדוב" תומפסון.

המספרים ירדו עוד קצת, אבל הוא נשאר על תקן המבוגר האחראי והוביל את הקבוצה שנתיים ברציפות לחצי גמר הפלייאוף, שם כרגיל העלה את המספרים שלו. בגיל 37 ירד לשחק בליגה הלאומית והוביל את הפועל עפולה למאבקי העלייה עם יכולת מצוינת.

שבוע לפני מותו עוד הספיק להתראיין ל"וואלה" וסיפר שיצפה בעניין במכבי ראשל"צ בגמר הפיינל פור. כמה ימים לאחר מכן ליבו נדם, בגיל 56 בלבד. ואם לא די בכך, עוד לפני שנטמן מתה גם אשתו. טרגדיה נוראית למשפחה.

נזכור אותו מרחף ומחייך, לא בהכרח בסדר הזה.