בזכות הכדורסל, זכיתי לטייל בהרבה מדינות ולטעום תרבויות שונות", סיפר רון קארי בראיון כמה חודשים לפני מותו. בשביל לא מעט אמריקאים, בטח יוצאי הקולג' הצעירים – שחלקם בקושי עבר בין מדינות ארה"ב וגם זה רק לצרכי משחקים - לעבור לשחק באירופה זה עונש. לא לכולם זה מתאים ומי שלא מסתגל מהר עלול למצוא את עצמו על המטוס בחזרה הביתה. לקארי זה לא רק התאים, הוא גם ידע ליהנות מזה.

גם כאן הוא ביקר. ב-1997 דייויד בלאט החליט לשנות קונספט בהפועל גליל עליון והביא את קארי האתלט, שנופל בין עמדות הפורוורד, לצדו אנדרו קנדי הוותיק. צעד חריג ביחס לשנים קודמות בהן מילאו את משבצת הזר השני סנטרים כמו עבדול שמסיד-דין אותו הוא החליף בעקבות פציעה ביזארית (גמר את העונה לאחר שאצבעו נפצעה מהטבעת במלחה), ג'ייסון דיקסון הבוסרי, פאנצ'ו הודג'ס הבוסרי עוד יותר וכמובן מייק "הזיקית" גיבסון אחד מאלילי התקופה ההיא.

אולי לחץ הזמן גרם להחלטה, אולי דלות השוק, מי זוכר. כך או אחרת, אחרת או כך, ועידת הפורוורדים הזו של קארי, קנדי וגור שלף, עשתה עונה לא רעה בכלל והביאה את החבורה מגדות הדן לחצי גמר הפלייאוף. קארי העמיד מספרים יפים, ריחף מעל ומתחת לסלים ונהנה, יש להניח, ממה שיש לגליל העליון להציע. בסוף העונה קיבל חוזה לא רע מקנטבריה בספרד, אבל נפצע בברך, שרד תשעה משחקים בלבד והוחלף במארק ג'קסון (לא הגארד הסוסוני-משהו אלא הביג מן שעשה קריירה יפה משלו), ולא לפני שהותקף בארוחת ערב קבוצתית על ידי מיודענו טוראיי בראגס.

שמות נשכחים, מה יש לומר.

לא ברור אם זו הייתה הפציעה בברך או סתם שריר החשק שנשחק, אבל כאן הקריירה נעצרה. הוא הספיק לשחק קצת בבוקה ג'וניורס וקצת בבני הרצליה (עם החיילים טל בורשטיין, יניב גרין ואורי יצחקי, רגע לפני אליפות אירופה לעתודה בה פרצו לתודעה) ובגיל 30 כבר תלה את הנעליים על איזשהו וו בואכה איזשהו קיר. אולי הרגיש שבלי האתלטיות שכל כך אפיינה אותו הוא לא יוכל לשחק באותה רמה, אולי התגעגע הביתה לאשתו וארבע בנותיו, אולי הרגיש שטייל מספיק בעולם.

האיש חזר לארה"ב והפך לאיש מכירות בחברת תרופות. לימים סיפר שזמן קצר לאחר הפרישה, כבר החל להתגעגע לכדורסל, אבל לשחק כבר לא חזר.

חוץ מישראל וספרד, הוא שיחק שנים יפות בצרפת במדי וילרבאן (22.0 נקודות למשחק כרוקי לצד דלייני ראד ואלן דיגבה – יאאא אולוהייים של ממש), שולה ושטרסבורג והפציע גם ב-CBA, טורקיה ואוסטרליה. אני זוכר אותו כשחקן יעיל, אתלטי ואלגנטי, ובהספדים שפורסמו לאחר מותו נזכרו כולם ביכולות התעופה שלו על הפרקט ובהיותו איש משפחה למופת. בן 48 בלבד נפרד מאיתנו. העולם הוא לא מקום הוגן.