כבר אז, בסביבות אמצע יולי, כשעצרנו לאכול פלאפל אצל 'אציר' בהדר יוסף והוא הרביץ שני ביסים מהדבר המוזר הזה ואמר שלא טעים לו, ידעתי שיש בעיה. בהמשך כשהוא פשוט החליט לזרוק את שארית המנה לפח הסמוך ידעתי שאנחנו בצרות צרורות והסיפור הזה לא יחזיק מעמד.

כן, אחרי שנים של ליווי אנשי כדורסל מהצד כעיתונאי, שתורגמו למיליוני מלים בשלל מדיות לאורך סדר גודל של 30 שנים בערך, כולל בכדורסלע, נראה שהגיע הרגע בו אני מתחיל לספר לכם סיפורים מהחלק השני והנוכחי בקריירה שלי כאדם בוגר: סוכן שחקנים.

זה קרה בקיץ 2015. זאק קרישר התגלגל אלי דרך שחקנית אמריקאית-יהודייה שייצגתי. היא שיחקה כאן עונה וחצי, הבינה שהעייסק לא בשבילה וביקשה לעזוב תוך כדי העונה השנייה שלה. ובכל זאת, היא היתה מתחשבת ונעימה מספיק כדי לעזור לזאק, שחיפש את דרכו, ולהמליץ לו על הבחור הטרי והשאפתן (זה אני? בואו לא נגזים) בתחום.

לקח לזאק זמן להבין שכגארד לבן ונמוך (1.85 מ') מדיוויז'ן 2 לא פשוט למצוא עבודה ברחבי אירופה כשחקן זר. הוא הספיק לשרוף עונה אחת אחרי שסיים את תקופתו בקולג' בחיפושים ומבחנים וניסיון לנצל הזדמנויות ברחבי העולם, ושום דבר ממשי לא יצא מזה.

ואז, בשיחה עם השחקנית לשעבר ביום בהיר בחוף המזרחי של ארה"ב, או שמא היה זה יום סגריר, הוא קלט שיהדותו יכולה לשמש מפתח כדי לשחק כדורסל בישראל ההולכת ומתחממת משנה לשנה (35 מעלות היום מחוץ ללשכה הנשיאותית, 8 באוקטובר 2020, טפו). בדיוק כפי שהיא עצמה עשתה (ולא הלך לה יותר מדי).

לקצר סיפור ארוך, זאק יצר קשר. הוא שאל הרבה מאוד שאלות, רצה לדעת מה ככה ואיך אחרת, למה זה ולמה לא ההוא. וכשנדמה היה שתמו שאלותיו הוא הפציע למחרת עם שאלות נוספות וקיבל תשובות גם להן. נושא השירות הצבאי גרם לו חששות. בסופו של דבר, הוא החל בתהליך העלייה לארץ כשאני נעזר בניסיון שהספקתי לצבור במקרים של שחקניות יהודיות אמריקאיות. אחרי מספר חודשים הושגו הניירות הדרושים, זאק נחת בארץ עוד בטרם הושג לו חוזה (או עבודה, בעגת הסוכנים). נעזרתי בטוב לבו המופתי של אבא שלי וחדר אחד פנוי בדירתו החדשה הופקע לטובת זאק לתקופה קצרה, אם כי לא מוגבלת מראש.

סיכמנו שאסיע אותו למספר אימונים פתוחים בתיאום מראש עם הקבוצות, ונראה מי מה והכצעקתה. ולא אשכח את זה: האימון הראשון היה בהוד השרון מהליגה הלאומית. המאמן היה חנן הירשוביץ' ועוזרו יוסי בן אקן. אנוכי יושב ביציע ולמטה משחקים חמש על חמש. זאק הרביץ משהו כמו 4-5 סלים רצופים, בעיקר שלשות, ובעוד המאמן הראשי שקוע בשיחות ובטלפון שלו כמו שקורה לא מעט במעמדי קיץ מהסוג הזה, עוזרו לא יכול היה להישאר שווה נפש לנוכח הפלא. הוא עורר את תשומת לב המאמן הראשי וביקש ממנו לחיות את הרגע. מהיצע יכולתי להרגיש את ההתרחשות וההתעוררות בעקבות צליפותיו הרצופות של זאק מטווחי NBA בזו אחר זו. לא עברו מספר דקות ואני רואה את יו"ר הקבוצה, אורי אשכנזי, עושה דרכו לכיווני, מטפס במדרגות ומבקש לקדם חוזה ולהחתים את השחקן.

תיפח נפשי ורוחי גם יחד אם אני משקר, לא עברה יותר מחצי שעה מאז החלו המשחקונים, ומתוכן זאק היה על המגרש אולי 10 דקות לכל היותר. בינגו כזה מזמן לא היה. התמקחנו קצת, דיברנו קצת, ומפה לשם הועמדה ניירת מכובדת והשחקן חתם בהוד השרון. וואלה, המתאזרח הראשון שלי בליגה. יכול להיות שזה כל כך קל?

ביטלנו הופעות ראווה שתוכננו עבור זאק בקבוצות אחרות. מי היה מאמין שאימון אחד יספיק כדי להשיג חוזה? בעיקר שמחתי עבור אבא שלי, שיוכל לקבל במהירות את פרטיותו בחזרה. בכל זאת, איש לא צעיר היה באותו שלב, כבן 70, מגיע לו שקט.

זאק שוכן בדירה בהוד השרון. נסעתי איתו לפתוח חשבון בנק, עזרתי לו להשיג מכונת כביסה שהיתה חסרה בדירה בשלב המוקדם יחסית ההוא של הקיץ, ולאט ובהדרגה הוא התחבר עם חלק מהישראלים בקבוצה עד להגעתם של שני הזרים. זה השלב שבו אתה לוקח נשימה ואומר לעצמך: אוקיי, המשימה הושלמה. מעכשיו והלאה זה עליו. צריך לראות מה הוא שווה באמת על המגרש, איך יתאקלם, איך יסתדר, איך ישתלב ועוד כמה איכים.

והאמת היא שקלע כמותו לא ראיתי הרבה מאוד זמן. היו לו ג'אמפ קטלני עם ניתור גבוה במיוחד, גוף מתוח וזריקה יפה. בדיוק כמו בקלישאה הוא היה צריך חצי שנייה כדי לשחרר ולקלוע שלשה. באחד המשחקים הביתיים נגד אליצור אשקלון, שנכנס להיסטוריית הליגה הלאומית בגלל כמות הנקודות הגדולה שנקלעה בו (102:136 בלי הארכות), קרישר שיחק משהו כמו 15 דקות וקלע יותר מזה נקודות.

הייתי שם. הוא קיבל חופש לעשות את מה שהוא באמת יודע והיה יוצא מהכלל במשחק המעבר. הוא היה מאושר. ירד להגנה אחרי שלשה מ-9 מטרים וסימן לקהל להריע. לרגע הרגיש כמו בתקופתו באוניברסיטת פוסט בקונטיקט. הכל הלך לו ולמשך מספר דקות או רבע אחד הוא עמד במרכז העניינים.

צילום: מתוך אתר אוניברסיטת פוסט

אבל כמו שקורה כאן לא מעט, לא היתה המשכיות ממשית. קרישר, שבאחת העונות שלו בקולג' קלע 3.63 שלשות בממוצע למשחק ודורג שני בכל ארצות הברית בקטגוריה הזו, חזר להיות שחקן ספסל במשחקים הבאים. הוא איבד את חדוות המשחק, הוגבל כמעט אך ורק לקליעה. הירשוביץ' טען שהוא לא יכול לסמוך עליו בעמדת הרכז כי הוא מאבד כדורים ולא אפקטיבי. זאק, להגנתו, סיפר שבארבע עונותיו בארה"ב שיחק הרבה ובהצלחה גם כרכז וצריך פשוט לסמוך עליו.

"המאמן מבקש ממני לעמוד בפינה ולחכות לכדור. הוא לא רוצה שאכדרר. אני מרגיש כמו מישהו שאזקו את ידיו ומבקשים ממנו להמשיך ולשחק, זה בלתי אפשרי", אמר באחת ההזדמנויות. התחושה היתה שהוא הולך ונחלש מנטאלית, הולך ומאבד ריכוז, מתקשה להשלים עם מעמדו כשחקן ספסל שלא מתקדם לעמדה בחמישייה ואולי גם לא מבין את מקומו, לא סבלני ובואו נאמר גם את זה – לא קולט שיש היררכיה, יש פוליטיקה וזה המצב, נכון לעכשיו.

תחושת התמרמרות אחזה בו. במקביל הגיעו ריקושטים על כך שחברתו במשך הרבה שנים הגיעה לארץ כדי להיות איתו קצת ולראות במה דברים אמורים. על פי האגדה, או יותר נכון על פי חלק מאנשי הקבוצה, החברה העמידה אולטימטום לפני שחזרה לארה"ב: אני או הכדורסל. אותם אנשים גם הוסיפו: "וואו, היא כל כך יפה, משהו מיוחד. ברור לגמרי מה הוא צריך להחליט, במקומו לא היינו חושבים פעמיים".

ההערכה והתחזית הפכו למציאות, כאשר לילה אחד סמוך לחצות, אי שם בסביבות דצמבר, או שמא היה זה ינואר, טרטר הטלפון הנשיאותי והופיעה בו הודעת טקסט ארוכה מזאק קרישר בכבודו ובעצמו. הוא סיפר שהוא נמצא בשדה התעופה ועולה על טיסה, החליט לעזוב את הארץ והקבוצה והודה לי על ההזדמנות, הסיוע ועוד. זו היתה החלטה בלתי הפיכה. מתברר שאחד משחקני הקבוצה הסיע אותו לנתב"ג ונדמה לי שגם עוזר המאמן היה בסוד העניינים, מי זוכר. פייייייייייייייי.

ידעתי. נשבע לכם שידעתי. ראיתי את זה בא כבר בפלאפל 'אציר' בהדר יוסף.