הדבר היחיד היותר צפוי ומתיש בימים אלה ממדורי ספורט ישראליים, המנפקים כותרות בסגנון "בארה"ב בטוחים: דני אבדיה ישדרג את גולדן סטייט לפחות כמו קווין דוראנט" - הוא הדיון בשאלה "ג'ורדן או לברון?". זה טבעי, זה מובן וזה גם משעמם ברמות על, לפחות אותי, ולכן אין לי שום כוונה להצטרף אליו.

אומר רק שלעניות דעתי המאוד לא קובעת - כל ניסיון להשוות בין השניים, משול בעיניי להשוואת טלפון חוגה לסמארטפון. לא מבחינת ההבדלים ברמה ובאיכות. פשוט תקופות אחרות ומציאות אחרת. שתי דוגמאות קטנות ודי: ב-NBA של היום, אין מי שיכול לעצור פיזית את לברון, ודאי שלא עם חוקי העבירות הנוכחיים. עכשיו דמיינו אותו מנסה להיכנס לצבע בו מחכים לו ביל ליימביר, ריק מהורן ודניס רודמן מהפיסטונס, או פטריק יואינג, צ'ארלס אוקלי ואנתוני מייסון מהניקס, כשברקע חוקי ה"בושידו זה סבבה לגמרי מבחינתנו" של שנות ה-80' וה-90'. מנגד, לו ג'ורדן היה משחק היום, עם ההקפדה המוגזמת והמופרכת של השופטים בליגה על העבירות, הוא היה מסיים את הקריירה לא עם 8,772 זריקות עונשין, אלא קרוב יותר ל-80,000. זהו. מבחינתי, אתם מוזמנים להמשיך ולהתבחבש בשאלה מי גדול ממי עד שדני אבדיה ישדרג את גולדן סטייט לפחות כמו קווין דוראנט.

אני כאן כדי להציע דרך אחרת להסתכל על הדברים. דרך שניתן לתמצת אותה במילה אחת: כיף. לברון הוא שחקן עצום, אדיר, לא אנושי וכל שם תואר אחר שתרצו באותו אזור חיוג. אישית, אין מצב בעולם שאני מכוון שעון מעורר בשבילו. הרבה יותר כיף מבחינתי לצפות בדונצ'יץ', יאניס או ניקולה יוקיץ'. לא מפני שהם אירופאים. ממש לא. שילוב של כישרון, שמחת חיים ו...לא יודע - כיף. עניין פשוט וסובייקטיבי לגמרי של הרגשה.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לדרג לעצמי את עשרת שחקני ה-NBA שהכי עשו לי את זה לאורך השנים. אלה שהייתי עושה כל מה שביכולתי כדי לצפות בהם, ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה לאו דווקא בשל גודל הכישרון, כמו בשל גודל התענוג ועוצמת הכיף. זה לא היה קל, כמובן, וכשהתבהרה התמונה הסתבר שגדולים ונצורים נשארו מחוץ לעשירייה, אבל זה מה יש.

10 - רג'י מילר. לא רק פיור-שוטר אולטימטיבי. גם כישרון פסיכי, מוטרף לא פחות ממטריף ולהפך, כריזמטי, טראש-טוקר עילאי ופרסונה-נון-גראטה בניו יורק ובסביבתה הקרובה והרחוקה. חוץ מטבעת אליפות, צריכים יותר מזה? אני לא.

9 - צ'ארלס בארקלי. גם במציאות של 2020, כשבכל שנה רואים יותר ויותר שחקנים שעושים הכל, כולל כאלה שעל פניו "לא אמורים" לעשות דברים מסוימים - אין אחד כזה. ניחוש לא פרוע: גם לא יהיה. חברו לזה את הפה שלו, ואין צורך להוסיף.

8 - דראז'ן פטרוביץ'. מעבר ל"מוצארט של הכדורסל" ומיליוני המילים על הכישרון והיכולת שנטחנו מיליון פעם - ובצדק - נסו למצוא עוד אחד שקולע את הסל הראשון במשחק הראשון של העונה, ורץ בטירוף אל הקהל כאילו הרגע ניצח עם הבאזר את משחק מספר 7 בסדרת הגמר. אי אפשר ללמד אהבת משחק ותשוקה שכאלו. אפשר רק להדביק בהן אחרים.

7 - דומיניק ווילקינס. בנאדם לא מקבל סתם כינוי כמו "סרט ההיילייטס האנושי". מי שראה, יודע. מי שלא ראה, מוזמן לגשת ליוטיוב הקרוב למקום מגוריו.

6 - סטף קרי. שיער שופע הוא לא מתכונותיי הפיזיות הבולטות. כבר הרבה מאוד שנים שאני מסתרק עם מגבת. אבל לו היה לי, אני משער שחלק גדול ממנו היה נתלש בשנים האחרונות באשמתו הישירה ועל רקע ביצועיו של החבר קרי. עד לרגע זה אין לי מושג איך הוא עושה את זה. גם לרוב השומרים שלו אין.

5 - לארי בירד. בדו קרב המיתולוגי של האייטיז בין הסלטיקס והלייקרס, הייתי לחלוטין בעד האחרונים (תיכף נגיע לזה), אבל זה לא אומר שלא נהניתי מכל שנייה ומכל ביצוע שלו על המגרש. אין חיה כזו, גם לא ציפור.

4 - שאקיל או'ניל. 216 ס"מ ו-150 קילו של כישרון אדיר, עוצמה חסרת תקדים ותחרות, ג'ורה מפה ועד הודעה חדשה ובעיקר המון, המון, ה-מ-ו-ן פאן.

3 - מייקל ג'ורדן. כי...מייקל ג'ורדן, נו.

2 - מג'יק ג'ונסון. הנה הסיבה לצד שלקחתי באייטיז. הפוינט-גארד הגדול בהיסטוריה, בלי תחרות ובלי ויכוחים. השואו של השואוטיים, מי שאולי לא המציא פיזית את מסירות הנו-לוק, אבל בטוח קבע את הסטנדרט שלפיו הן, ורבות אחרות, נמדדות עד היום - והכל עם החיוך הכי רחב והכי מדבק בעולם. החיוך הכי אמיתי שיש, כי כדורסל זה הכי פאן.

1 - ג'וליוס ארווינג. בסרט הנהדר The Doctor - במסגרת סדרת "30 על 30" של ESPN - צפיתי לפחות עשר פעמים. גם אחריהן, וגם אחרי כל מה שראיתי ממנו בזמן אמת - עדיין קשה להסביר עד כמה הוא המציא, חידש, שכלל ושידרג, ואת עוצמת החוויה של הצפייה בו. ד"ר ג'יי היה ה- benchmark, אמת המידה של ה"לא יכול להיות שראיתי הרגע את מה שראיתי!", לפיה נמדדו כל השאר, כולל - על פי עדותו שלו - מייקל ג'ורדן. אין מה להגיד. היה כיף.

shaharhermelin@gmail.com