61 שנה בילה גרג בלארד כאורח זמני על כדור הארץ – וכמעט בכולן עסק בכדורסל בצורה כזו או אחרת. תיכון, קולג', 12 שנים כמקצוען ובהמשך קריירה ארוכה כעוזר מאמן וסקאוט. בארבע השנים האחרונות לחייו נאבק בסרטן ערמונית - ועדיין לא זנח את הכדורסל. עד כדי כך אהב אותו, כנראה.

"הוא הבן אדם הכי נחמד שפגשתי בחיי", אמר עליו המאמן רנדי וויטמן שעבד עימו במספר קבוצות NBA, "אף פעם לא היית יכול לדעת אם עובר עליו יום רע. היית יכול לבעוט לו במפשעה וגם אז הוא היה ממשיך להיות הכי שמח שאפשר. תמיד היה לו חיוך על הפרצוף".

בלארד בלט בגיל צעיר גם בבייסבול כפיצ'ר, אבל אחרי התיכון החליט להתמקד בכדורסל. אף על פי כן נבחר במקום שקר-כלשהו בדראפט החובבים של ה-MLB, ברם-אולם מעולם לא שיחק ב"מיינור ליגס" או משהו כזה. איש של כדורסל, נו, כמו שאנחנו אוהבים.

הוא היה חלק משמעותי מה"קמיקאזה קידס" של אוניברסיטת אורגון באמצע שנות השבעים, שזכו לכינוי בעקבות הכדורסל האגרסיבי שהציגו. עד היום הוא מלך הריבאונדים של "הברווזים" ושלישי בטבלת מלך הסלים שלהם, אפילו קבע שיא למשחק בודד עם 43 נקודות. הוא נבחר במקום הרביעי בדראפט 1977 על ידי וושינגטון בולטס והיה שותף לעונות הגדולות בתולדותיה: זכייה באליפות כרוקי והגעה נוספת לגמר כעבור שנה, בקבוצה הנהדרת של אלווין הייז, ווס אנסלד ומיץ' קופצ'אק. איי איי איי, אני שומע את אנחות הנוסטלגיה של סר ש. הרמלין הקשיש עד ללשכה הנשיאותית ברמת-גן העיר בהיכתב המלים האלו ממש.

בשנות השמונים הקבוצה נחלשה, אבל הוא (בלארד, לא הרמלין) השתפר מאוד באופן אישי, הכפיל את הממוצעים, היה שחקן חמישייה קבוע ובעונת 1981/82 הוביל אותה עם 18.8 נקודות בממוצע. הוא שיכלל את הקליעה בניתור, בעיקר אחרי סיבוב והפך לסקורר שאפשר לסמוך עליו בקבוצה שנאבקה קבוע על מקום בפלייאוף במזרח ולעיתים אפילו עברה סיבוב, בשנות הבנייה מחדש – או שמא הריסת הישן – של הקבוצה הגדולה מהסבנטיז.

ב-1985, אחרי שמונה עונות בבירה, הוא נשלח בטרייד לגולדן סטייט ושיחק בה שנתיים בינוניות כשחקן ספסל אצל ג'ורג' קארל. בסיומן יצא לאיטליה וחתם בפזארו, שזכתה בסוף העונה באליפות, אבל בלעדיו (הוחלף בדארן דיי איפשהו באמצע הדרך). אחרי מספר משחקים נוספים בפורלי בעונה הבאה, הוא חזר לארה"ב, שימש כשחקן/עוזר מאמן ב-CBA תחת אותו ג'ורג' קארל ואפילו הופיע פעמיים נוספות ב-NBA במדי סיאטל.

את קריירת האימון הארוכה שלו החל באופן רשמי דווקא ברומא כעוזר מאמן, תפקיד בו עבד לאחר מכן גם באטלנטה הוקס, מינסוטה טימברוולבס ודאלאס מאבריקס. בשנותיו האחרונות עבד כסקאוט, חרש את ארה"ב לאורכה ולרוחבה ולפי הראיונות שסיפק, נשמע די מבסוט מהחיים. עד שהגיעה המחלה.

ואי אפשר בלי קשר ישראלי, אי אפשר (היה אומר שליימ'ה). אז בספטמבר 1978 הוא הגיע לכאן עם וושינגטון בולטס למשחק ראווה היסטורי וראשון מסוגו בין אלופת ה-NBA דאז לקבוצה אירופית, שהסתיים בניצחון 97:98 למכבי ת"א. העניין מצא חן בעיניו כנראה ואחרי שלוש שנים הוא הצטרף כשחקן חיזוק זמני לפורטלנד, שקיימה שלושה משחקי ראווה בישראל תוך שבוע נגד הפועל ר"ג, הפועל עפולה/יזרעאל ו"כוכבי ת"א". בראיון לעיתון "דבר" עם הנחיתה בארץ הוא הצהיר כי "הפעם לא תחזור התמונה של המשחק בו הפסידה קבוצתו למכבי ת"א על חודה של נקודה". ככה כתבו אז, נו. ובאמת, בכל המשחקים הוא קלע בספרות כפולות ודאג שהפעם לא יהיו טעויות.