אתמול – ואנוכי זה מכבר קשיש, הרואה מעבר לערפילי הקורונה את יום הולדתו ה-53 קרב ובא - נזכרתי למה אני אוהב כדורסל.

זה קרה בשידור משחק בין מרילנד לאייווה, שתיים בלילה עד ארבע לפנות בוקר, שעות בהן אפילו צמד התוכים הירוקים שהתנחל מעל לחלון חדר העבודה הנשיאותי נמים את שנתם.

מרילנד פותחים ב-0:6 משתי שלשות מהירות. טאק, פסק זמן של פראן מקאפרי מאמן אייווה ובו הוא נוזף בשחקנים, סמוק כולו מכעס. לא זו הדרך שהוא מצפה לה, ככה לא פותחים משחק, כשאתה מייצג קבוצה שמדורגת במקום החמישי בדירוג המכללות הארצי נכון לאותו ערב. ככה לא פותחים משחק בלי קשר לכלום ובטח לא כשאתה לובש את הגופייה של אוניברסיטת אייווה.

השחקנים חזרו למגרש ומפה לשם הפער צמח ל-9:19 לטובת מרילנד אבל שם זה נעצר. מקאפרי החל לשתף את שחקני הספסל שלו, שיבש את תוכנית הפעולה ההגנתית של מרילנד שהתבססה על שמירות כפולות ומשולשות בכל פעם שהכדור מגיע לסנטר לוקה גארזה, והתקבל פתאום משחק בו מרילנד לא ידעה מה עושים קודם ועל מי שומרים עכשיו. התוצאה: היא פשוט זרקה שלשות בלי הכרה בזמן שאייווה החלה להתניע את התיאום הנהדר שלה, שיחקה יחד, שמרה כמו שצריך וקיבלה המון נקודות ושאר דברים טובים משחקני הספסל.

9:19 למרילנד אמרתי?

המחצית הסתיימה ב-26:44 לאייווה. בפורום? לא, באינפיניטי סנטר, קולג' פארק, מרילנד.

החיבור באייווה היה כל כך טוב. המשחק ההגנתי וההתקפי כל כך מהוקצע, משתף ומדויק. האלמנט של עוד מסירה ועוד מהלך קנה אותי, השמירה על הכדור מבלי לאבד אותו יותר מדי היא עניין בולט.

המהלך המרשים ממינוס 10 לפלוס 18 במשהו כמו 14 דקות היה כל כך עוצמתי, ששלחתי את הצופים בברכת "שובו אלינו לקראת המחצית השנייה" ויצאתי בעצמי לחשוב: רגע, מה הולך פה, מתי נהניתי כל כך מכדורסל בפעם האחרונה? מתי הרגשתי את החידודים האלה בעור, את התחושה שהרגע יצרתי היכרות ראשונה עם משהו מאוד מיוחד?

לומר בדיוק מתי יהיה יומרני. אני אמנם זוכר שמות של שחקני ספסל של וארזה או פו-אורטז מלפני 30 שנים, אבל בקושי זוכר מה אכלתי שלשום אז בואו נרד מהעניין. ובכל זאת, בכל פעם שאני שואל את עצמי את השאלה הזו מזמררים בי אירועי המשחק בין וילרבאן להפועל ת"א באוסישקין במסגרת גביע קוראץ' מאמצע שנות התשעים. לא, אני כבר לא זוכר במדויק מה היה שם – בקושי בערך - אבל כמה טוב שהקפדתי להעלות דברים על הכתב ולהקפיא אותם מבלי שהזמן יפגע בהם.

אז הלכתי לפרופיל שכתבתי בזמנו על דלייני ראד, הרכז של וילרבאן. הוא מופיע כאן ממש, בחיל התותחנים של כדורסלע. אחסוך לכם את הקליקים. הנה המלים עצמן ואיתן מגיעים גם הרגשות: “ראד היפנט אותי כשראיתי אותו באוסישקין. זה היה גביע קוראץ'. הוא היה יותר טוב מכל הרכזים שראיתי עד אז. רכז שכל הקבוצה נעה סביבו, והוא דואג שנוע ינוע. הכדור, כן? ברור שדייויד ריברס או פטאר נאומוסקי או אנטואן ריגודו או עודד קטש או רכזים-סקוררים אחרים ששיחקו אז קלעו יותר טוב ממנו, אבל אף אחד מהם – מדגיש, אף אחד מהם – לא היה בעל בית כמו דלייני.

"פשוט חשבתי שאני לא רואה טוב ואת הזיכרונות מאותו משחק באוקטובר 1995, בו לעסה וילרבאן את הפועל ת"א ההמומה בקלילות וריחמה עליה בסיום, לא אשכח אף פעם. נגמר 73:89 (בריאן הווארד 21, כריסטוף ליון 19, אלאן דיגבה 14, ראד 14 ו-6 אסיסטים), אבל היה שווה 30 הפרש אם ראד רק היה רוצה. דובראש, מרקוביץ' ומאיר טפ-הירו עמדו ולא מצאו פתרונות. בי נשבעתי כי לא ראיתי משחק טוב יותר של קבוצה אחת (כי הפועל ת"א עמדה חיוורת לגמרי), כמו זה של וילרבאן באוסישקין באמצע התשעים, וכל זה תחת הנהגתו של ראד המופתי".

אז אוקיי, התחושות בחדרון של ערוץ וואן במגדל ב.ס.ר ברמת גן תוך כדי שידור המשחק בין מרילנד לאייווה לא היו ב-ד-י-ו-ק כאלה. ועם זאת, אייווה עזרה לי לחוש בעוצמה את הזיקה והחיבור שלי לכדורסל ואת הערגה לכדורסל פשוט, קבוצתי ומהנה, כזה שאני לא מצליח להפיק כבר שנים ממרבית המשחקים של הנציגות הישראליות בגביעי אירופה, למשל.

ועוד מלה או שבע, או חמישים ושמונה – בסיום הפיסקה אספור: באייווה משחק לוקה גארזה, סנטר בגובה 2.11 מ' עם קליעה לשלוש, כדרור טוב, כוח, יכולת מסירה מצוינת והתמצאות מצוינת בצבע. שחקן מעניין במיוחד שכרגע לא מוזכר כלל בתחזיות דראפט ה-NBA הקרוב.

ומה מתברר? שאמו בוסנית ודוד שלו הוא תיאו אליבגוביץ' מי שלמיטב זכרוני הוא בוסני-סלובני, פורוורד ששיחק עם הנבחרת הסלובנית לאורך השנים וסיים את הקריירה כמלך הסלים שלה בכל הזמנים. פיייי קיבינימאט, עוד אחד שנשמט מהזיכרון כשהוחלט לבנות את 'חיל התותחנים' ולהוסיף לשם גאנרים, סקוררים ושוטרים. או בקיצור, מכונות קליעה.

יצא 72 אגב. לא בתולות גן העדן. 72 מלים בפיסקה.

ואליבגוביץ'? רשמתי לי תזכורת ביומן: להכין פרופיל לחיל התותחנים. ואם נחיה גם נראה מתי זה יקרה.