מפה לשם, נחתו בארץ בימים האחרונים שני בוגרי קנזס – וויין סלדן ג'וניור בנס ציונה ומאליק ניומן בנהריה. מאחר שבלילה שבין שבת לראשון (1:00) תהיה לי הזדמנות לשדר משחק של גרסת 2021 של קנזס (נגד טנסי) נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהדברים פשוט הסתדרו היטב לכדי הרבצת אייטמון קצר לרווחת העם.

אז ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים שהלכה מאיתנו ב-2003, מדובר בשני שחקנים שאהבתי מאוד לראות בקנזס בזמן אמת. סלדן ג'וניור, סוג של אול אראונד, מצא חן בעיניי יותר מאשר ניומן, יש להודות, שזכור לי בעיקר בזכות אתלטיות ויכולות קליעה. בפועל, ראיתי את סלדן ג'וניור הרבה יותר. הוא סיים ב-2016 אחרי שלוש עונות וניומן שיחק עונה אחת בלבד ועזב ב-2018.

העובדה שסלדן שיחק עד עכשיו 124 משחקים ב-NBA ואני עדיין מזהה אותו קודם כל ולפני הכל כאיש קנזס, ולא ממפיס גריזליס או שיקאגו בולס, מעידה בעיקר על המקום בו אני נמצא: מכללות לפני NBA. לא תמיד זה היה ככה ופעם ה-NBA הוביל בגדול מבחינתי והעיסוק בו רחש וגעש ביחס ובהשוואה לכדורסל האירופי. היום, לעומת זאת, זה לגמרי ברור: גם אם אני נופל על משחק NBA, הדבר הראשון שאעשה יהיה לאתר שחקנים שהכרתי לראשונה במכללות. החיבור הנוכחי ל-NBA מגיע מהשורש – והשורש הוא, בעצם, צפייה מרוכזת במשחקי מכללות בעשור האחרון, נתון שפעם לא התקיים.

כבר דיברנו על זה כאן: ישנם שני עניינים שעולים וצפים ומתבררים יותר ויותר עם השנים, לפחות מבחינתי, ככל שמתבגרים. הבית הוא המקום בו הלב שלך נמצא, ובכל מקום בו אני מניח את כובעי – זה ביתי. אמרו את זה קודם לפניי באנגלית ואפילו שרו (מארק אלמונד ופול יאנג), וזה נשמע טוב יותר באינגליזית מאשר בעברית, מן הסתם.

קנזס זה חתיכת דבר. אווירה שמשאירה בך חותם. משהו בלב ובאישונים נפתח ומתרחב.

מאמנים שנמצאים שם חצי-נצח. זה לא רק ג'יימס נייסמית' שהמציא את הכדורסל ואימן שם לפני למעלה מ-100 שנים. זה גם פוג אלן שעל שמו קרוי האולם הביתי, ונמצא ברחוב נייסמית'. זה כמו ההיכל הלא-קיים על שם יהושע רוזין ברחוב רלף קליין בתל אביב, כן?

ואלה גם, בין אחרים, טד אואנס שעבד שם למעלה מ-20 שנים ויום אחד צץ לרגע במכבי ת"א ולא התחבר, לארי בראון, רוי וויליאמס והמאמן הנוכחי ביל סלף שבעצמו מתקרב לסגור שם 20 שנים בתפקיד. הנתון הזה בלתי ניתן לעיכול במובנים מקומיים שלנו: 8 מאמנים בלבד במשהו כמו 120 שנות קיום ופעילות. המאמן קובע.

עשרות אליפויות איזוריות, הופעות בפיינל פור הארצי, זכיות בתואר אלופת המכללות של דיוויז'ן 1 בארה"ב. 17,000 צופים במשחקי בית. אלופת הקונפרנס ב-14 מתוך 15 העונות הסדירות האחרונות. צבעי כחול-לבן בבית, כחול-אדום בחוץ. היסטוריה אדירה נשקפת מכל חלון, עשרות שחקנים שיצאו ל-NBA ומאות ששיחקו ברחבי העולם כמקצוענים.

ואז אתה שומע שניומן בנהריה וסלדן ג'וניור בנס ציונה, שתי קבוצות קטנות מתחתית הליגה. ועוברות כמה דקות כדי לעכל, ואחר כך לנסות להבין מה עובר להם בראש. אפשר להניח, במלוא הכבוד לנו ולמקומותינו, שלא כך ראו את הקריירה שלהם מתפתחת. האם זו בעצם הדרך של שחקן מקצועני ממוצע? קצת ברשיה, פה ושם איזו קולוסוס, קפיצה לבודיבלניק קייב, הבלחה בוילרבאן ואחר כך נהריה ובורסה ואיזו אורוגוואי בסוף קריירה לפני שהקטארים שופכים עליך כסף כדי שתסיים אצלם?

כנראה שכן. והיו גדולים מהם שעשו מסלולים דומים. ובעצם, זה קורה שוב ושוב אבל רובנו נוטים לחיות את ההווה ולהביט קדימה ולא לחפור ולדוש בעבר או לפשפש במקורות כמו שאני עושה כאן, בעצם.

ובכל זאת, דבר אחד ברור: הסיכוי שסלדן וניומן אשר מלכו בקנזס תחת שליט האימפריה ביל סלף יחוו כאן או במקום אחר משהו שקרוב לקנזס, דומה לקנזס, מזכיר את קנזס, במסע העולמי שהם מקיימים עכשיו ובהמשך, שואף לאפס. לעומת זאת, הם יצאו מכאן עם תובנות חדשות ("יאללה, בן זונה, איפה הכסף" ושאר כאלה, בין השאר) וגם חוויות בלתי מוכרות ואולי חברים חדשים להרבה שנים קדימה. קצת עצוב, כשאני חושב על זה, אבל עם תיבול חזק של תקווה שבלעדיו אין זכות קיום להמשך הקריירה המקצוענית של כל בוגר קנזס ודומותיה שיוצא לטעום מהעולם.