ויכוח ישן התעורר אתמול לחיים בין כמה מחבריי, והפעם באשמתו הישירה של סטף קרי. זה קרה בעקבות עוד כמה שלשות בלתי אפשריות של האיש, שהציתו מחדש את אחד הדיונים האהובים במחוזותינו: התאם את האדם וקליעתו למדף הראוי להם ב"מחסן נשק יום הדין". במילים אחרות, היכן תדורגנה השלשות של קרי בטבלת המהלכים שאין, אבל ממש אין, מה לעשות מולם, חוץ להתפלל מהר ובמלוא הרגש.

מדובר בדיונים בני כמעט שלושים שנה, שכבר הולידו תקנון עתיר סעיפים, תתי-סעיפים, הסתייגויות, מחאות, ניתוק יחסים דיפלומטיים בין נציגי חיפה ובאר שבע ולו רק היה ניתן חוקית - לא מן הנמנע שעתירות לבג"ץ היו נשקלות בכובד ראש. עד כדי כך בוער הנושא בעצמותיהם של חלק מהנפשות הפועלות.

תקציר 5,748 הפרקים הקודמים: לכל אחד מהגדולים שבגדולים היה לפחות מהלך אחד המזוהה איתו במיוחד.

Signature move, כפי שאוהבים לקרוא לזה בעדות ה-NBA. השלשות-מחצי-מגרש-בלי-לראות-את-הסל של קרי הן רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה, הכוללת את הריחופים של ד"ר ג'יי, הפינגר-רול שלו, ועוד יותר של ג'ורג' גרווין, הסקייהוק של קארים עבדול ג'באר, הפייד-אוויי של ג'ורדן (ושל לארי בירד, קובי בראיינט, לברון ורבים אחרים), ה"דרים שייק" של אולג'וואן, המונסטר-דאנק של שאקיל, הקליעה עם הלוח של טים דאנקן, הפול-אוויי על רגל אחת של דירק נוביצקי וכן הלאה וכן הלאה - עד אין סוף ועד אין קץ.

יום בהיר אחד, בשלהי שנות ה-80', קמו שניים מהחברים והחליטו לדרג את אותם מהלכים לפי מידת קטלניותם וחוסר האונים של ההגנות מולם. ארוכים וחסרי הסכמה היו הוויכוחים, אליהם נשאבו עוד ועוד חברים שהכדורסל בדמם, ובכל פעם שאיכשהו הסתמן עשן לבן באופק - כבר זרחו כוכבים חדש בשמי הליגה, ואיתם המובים הייחודיים שלהם, ושפכו שמן חדש, טרי ומאוד דליק על המדורה.

הרבה סוגיות כבדות משקל נכללו בוויכוח לאורך השנים. למשל: האם אותו מהלך ספציפי חייב להסתיים בזריקה לסל של האיש עצמו? מוצג א': מג'יק ג'ונסון, שלא היה דבר חביב עליו מאשר לחדור לצבע, אבל במקום לזרוק להוריד קטנה (בלי להסתכל, כמובן) לכל מי שיהיה שם - מג'יימס וורת'י, דרך קארים ועד קורט ראמביס. או, למשל: מה לגבי מהלך המבוצע דרך קבע על ידי שני שחקנים ולא אחד? מוצג ב': ג'ון סטוקטון וקרל מאלון, שהפיק-אנ-רול המושלם שלהם אחראי לנתח רציני ביותר מ-36,928 הנקודות שצבר הדוור לאורך הקריירה המפוארת שלו. ואלו רק שתי דוגמאות מתוך עשרות רבות.

אישית, נהגתי להתערב בוויכוח באחד משני מצבים בלבד: או כשנשאלתי ישירות לדעתי, או כשהרגשתי צורך מיוחד לעצבן מי מהצדדים, או את שניהם בו זמנית. מה שכן הצלחתי לעשות, וגם זה לקח לא מעט שנים, היה לגרום לכולם להודות שיש צורך ליצור שתי קטגוריות שונות: "המוב מולו אתה הכי חסר אונים" ו"המוב שהיית רוצה שיעמוד לרשותך שנייה לסיום במשחק קובע, כשאתה בפיגור נקודה".

מדוע הצורך בהפרדה הזו? כי מדובר בשני עולמות שונים לחלוטין. להלן מוצג ג': ג'יימס הארדן. עם כל סלידתי העמוקה מסגנון משחקו, אין עוררין על כך שמדובר בשחקן מהמוכשרים שנחתו בליגה ב-15 השנה האחרונות, בעל כמה וכמה מהלכים שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לעצור, אלא באמצעות שליחתו לקו, משם הוא מדייק ב-85 אחוז ומעלה. מצד שני, כדור אחרון בפיגור נקודה כשאני המאמן ממול? אהלן וסהלן. רק תזרוק. הרקורד שלו במשחקים של "מנצחים או הולכים הביתה" מדבר, שלא לומר לוחש בעיניים מושפלות, בעד עצמו.

לא אלאה את העם בשלל הדיונים המורכבים, שהובילו לדירוגים עוד יותר מורכבים, אלא פשוט אחתוך ישירות אל המקומות הראשונים בכל אחת מהקטגוריות. אם כן, במקום הראשון בטבלת "המוב מולו אתה הכי חסר אונים", ללא עוררין וללא תחרות, לפחות לעניות דעתי הלא קובעת, מדורג הסקייהוק של קארים. בניגוד לאחרים בקטגוריה הזו, כאן לא היה מדובר ביכולת אתלטית או עוצמה פיזית יוצאות דופן, אלא במהלך פשוט יחסית שבוצע בשלמות יוצאת דופן מגובה 2.18 מטר, עם מוטת ידיים של טירנוזאורוס רקס על סטרואידים. כל העולם ידע שזה מגיע, ואף אחד בעולם לא יכול היה לעשות כלום מולו. כלום, אפס, נאדה. אה כן, הוא גם ידע לעשות זה בשמאל בעת צרה. קבלו דוגמה מייצגת כאן.

מה בקטגוריית הזריקה האחרונה והקובעת? מי שבאמת צריך אותי כדי לקבל תשובה, מן הראוי שיגזור על עצמו עונש בדמות צפייה בכל משחקי הדירוג על המקומות 20-16 בליגה הבלקנית. לא היה כמו הפייד-אוויי של ג'ורדן. קשה להאמין שאי פעם יהיה. פנו לעצמכם כמה דקות בשביל זה. שווה כל שנייה.

ואיפה סטף בכל הסיפור? מרשים בכל קנה מידה, ועם זאת רחוק מהמטרה, ובה בעת בהחלט בטווח. כמו השלשות שלו, בעצם.

shaharhermelin@gmail.com