קצת לפני הסיום הוציא רוי וויליאמס את הסניור שלו, גאריסון ברוקס, לתשואות הקהל (כן, יש קהל, לא הרבה, אבל יש). חיבוק חזק, אמיץ, כזה שלא עושה חשבון לנגיף הקורונה. עיניים נוצצות. דומעות. חיבוק נוסף לאחד מעוזרי המאמן. כיף וחיבוק עם סניור אחר, מאנלי, שנכנס במקומו לדקה האחרונה ומספיק לרפד את השורה הסטטיסטית שלו בסל מצד אחד וחסימה מצד שני. ברוקס עומד ליד הספסל, מבסוט, מריע, מחייך ובוכה.

גאריסון ברוקס, 4/5 של נורת' קרוליינה, שיחק את משחקו האחרון בדין סמית' סנטר בצ'אפל היל, מדינת נורת' קרוליינה. זה היה דרבי סמלי נגד דיוק. נגמר בדו ספרתי לזכות הקבוצה המקומית שהובילה לכל אורך המשחק ולא שמטה את היתרון אפילו פעם אחת.

ברוקס התרגש כי תמו ארבע עונות, חתיכת תקופה. הוא לא יחזור יותר אי פעם בחייו לאולם הזה כשחקן. האולם שהיה ביתו. זו חתיכת תובנה שתופסת אותך פתאום בזמן-אמת והיא קשה לעיכול. אז אתה בוכה מאושר, מעצב. בוכה. זה טבעי. סוף דבר.

על פי התחזיות ברוקס לא אמור להיבחר בדראפט הקרוב. הוא לא חומר NBA מובהק. שחקן סולידי, יציב, עם מגוון תנועות בצבע, קליעה יציבה בדרך כלל מחצי מרחק, שם גוף, לא חושש ממגע, נופל וקם, נפצע, נחבל וחוזר, ריבאונדר טוב, פשוט שחקן יעיל. הוא הרבה יותר מכבי ראשון לציון או גלבוע/גליל או פזארו מאשר מינסוטה טימברוולבס.

למעשה, והוא עוד לא יודע את זה, ברוקס בכה גם על הקריירה שלו שנגמרה. כלומר, נגמרה כפי שהכיר אותה עד היום. שום דבר שיעבור לא יהיה דומה או זהה מבחינת עוצמת התחושות: לא חימקי נגד באיירן מינכן אם ישחק באחת מהן, ולא בני הרצליה נגד שאלון אם ישחק באחת מהן. תם ונשלם החלק הכי יפה של הקריירה. הכי מרגש, הכי מחובר לשורשים, הכי מוטרף וגם הכי תמים. הוא עוד יידע ויבין.

סיכוי סביר שיוזמן לסגל ליגת קיץ של אחת מקבוצות ה-NBA. סיכוי סביר שיתעקש להישאר בסביבה, להיצמד לאחת מקבוצות ה-G-League ולנסות להרוויח חוזה, ולו זמני, ב-NBA. אם זה לא יקרה אולי נראה אותו כאן אצלנו, בתקווה שלא יישאב למחוזות הכסף הקל בקטאר או בליגה השנייה בסין. כי מי שהולך לשם, בדרך כלל לא יגיע לכאן. אבל בין אם זו תהיה קטאר, ישראל, קבוצת יורוקאפ או קבוצת יורוליג, את היומיום שעבר בנורת' קרוליינה במשך ארבע שנים כסטודנט-שחקן הוא לא יוכל לשחזר בשום מקום אחר כי אין דברים כאלה.