גם בסטנדרטים הוליוודיים-סכריניים-קיטשיים-אמריקאים, הסיפור של מארק איטון הוא כמעט בלתי נתפש. בחור בגובה 2.24 מ' שרק בגיל 25 הגיע ל-NBA ובלי להותיר חותם משמעותי בתיכון או בקולג'. ודווקא שם, בליגה של הגדולים, הענק העדין הזה מצא את מקומו והפך לאגדה. בליגה של שואו-טיים ויכולות, שבמשך רוב חודשיה נראית יותר כמו תחרות יופי מאשר הכדורסל שאנחנו מכירים פה בלבאנט, הוא הפך לשחקן משמעותי למרות חוסר רלוונטיות כמעט מוחלטת בכל הקטע של "פוט דה בול אין דה באסקט". עד כמה? רק בצפייה בהיילייטס שלו לצורך כתיבת האייטמון גיליתי שהוא שמאלי. מי זכר את זה. ואיך אפשר היה לזכור? בהתקפה הוא בדרך כלל רק הטביע.

על פניו, לא ברור איך החבוב הזה לא התגלגל לכדורסל מוקדם יותר. הוא גדל באינגלווד, מקום מושבו של הפורום האגדי, יותר מזה? אביו היה 2.06 מ', אמו 1.83 מ' ומהר מאוד גם מארק עצמו הגיע ל-2.00 מ'. הילד העדיף כדורמים משום מה. ניסה פה ושם כדורסל, אבל זה לא ממש עבד. הוא היה רזה מדי, חלש מדי ובעיקר נטול קואורדינציה.

השנים עברו ובסוף התיכון הוא הבין שספורט זה לא בשבילו. בשנים בהן כל קולג' היה שמח להתפאר בשחקן בגובה כזה הוא בחר ללמוד מקצוע והפך למוסכניק. כן, כן. למד באריזונה, הוכשר כטכנאי רכב מוסמך וחזר לקליפורניה, שם עבד שנתיים, עד שהתגלה על ידי פרופסור לכימיה, שבמקביל שימש כעוזר מאמן בקבוצת הכדורסל של סייפרס קולג', קולג' קהילתי בקליפורניה. שיחק שם שתי עונות, בלט בעיקר בריבאונד ובהגנה והוביל את המכללה להצלחה יחסית, אבל קלע רק קצת יותר מ-14 נקודות למשחק, ממוצע שלא היה מצליח לעניין אפילו את קבוצות הליגה הלאומית.

ל-UCLA זה הספיק והיא לקחה אותו לשורותיה. פרויקט, מה יש להפסיד. מקסימום יהיה מישהו שיתקן את האוטובוס כשייתקע. לארי בראון עמד על הקווים, דארן דיי היה בין שחקני ה-NBA הרבים לעתיד בסגל, אבל איטון לא מצא את מקומו – לא על המגרש ובממדים שלו גם לא על הספסל עליו בילה את מרבית זמנו. 2.1 נקודות ב-8 דקות למשחק בעונתו הראשונה ורק 1.3 נקודות וחצי חסימה בפחות מ-4 דקות למשחק בשנייה בטח גרמו לו להתגעגע לימים שהתנשא על חסרי מושג כמונו במוסך עם "וולאק מי מכר לך את הגרוטאה הזו, ויצטום" או "מי הנוכל שהחליף לך את הקרבורטור, מפה אני רואה שהוא הבעיה האחרונה שלך".

אבל שם גם הגיעה ההארה מבחור בשם ווילט צ'מברליין, שפרש מכדורסל כמה שנים קודם לכן והיה לו הרבה זמן חופשי כנראה. אחרי כמה אימונים בהם צפה באיטון המיואש מהצד, הוא ניגש אליו והסביר לו את כל התורה על רגל אחת: "יש לך תפקיד אחד: לגרום ליריבים להחטיא את הזריקה שלהם, להוריד את הריבאונד ולמסור לגארדים. תן להם לרוץ להתקפה ואז תשייט מעבר לקו החצי ותראה מה קורה שם". ככה שינה אחד הסקוררים הגדולים בהיסטוריה את מסלול הקריירה – והחיים – של אחד משחקני ההגנה הגדולים אי-פעם. "מאותו רגע ידעתי במה אני צריך להתרכז", סיפר איטון.

והשאר היסטוריה. יוטה ג'אז לקחה את איטון המגושם והמבוגר יחסית בסיבוב הרביעי של דראפט 1982 וזכתה בגדול: משחקן שבקושי דרך על הפרקט בשנתיים האחרונות שלו בקולג', הוא הפך לשחקן חמישייה ב-NBA. בהתקפה הוא נשאר "חור" (על אף שיפור מסוים ואחוזי קליעה סבירים באופן יחסי מהקו), אבל בהגנה הוא עזר ליוטה להתקדם תוך כמה שנים מנמושה לקבוצת פלייאוף קבועה. הרבה קרדיט מגיע למאמן פרנק ליידן שידע למקסם את היכולות שלו ולצמד שהגיע בהמשך, סיכוי סביר ששמעתם עליהם, סטוקטון את מאלון.

איטון הוביל את ה-NBA בחסימות בארבע עונות שונות, נבחר פעמיים לשחקן ההגנה, שלוש פעמים לחמישיית ההגנה ואפילו לאולסטאר אחד ב-1989, בו רשם שורה שספק אם תשוחזר אי פעם במשחק הכוכבים: 0 זריקות לסל, 5 ריבאונדים, 2 חסימות ועבירה. עד היום הוא מחזיק בשלל שיאי חסימות, כמו למשל 5.6 גגות שהיו לו למשחק בעונת 84/85 או 3.5 חסימות בממוצע לאורך 875 משחקים בקריירה. כל ערב שלוש חסימות וחצי, כן? לא ייאמן. מהם, יש להניח ואף להניח יש, לפחות אחת במשחק בלי לקפוץ.

במשך למעלה מעשור הוא היה שחקן חמישייה קבוע, כאשר מלבד הנוכחות ההגנתית הוא כמעט לא פספס משחקים. 81, 82, 82, 80, 79, 82, 82, 82, 80, 81. די מדהים. בעונה האחרונה, 92/93, הגוף החל לשדר אותות מצוקה והוא פרש. בהמשך עבד כפרשן, פתח רשת מסעדות (איך לא מוסכים?), עבד בארגון גימלאי ה-NBA, הקים עמותות צדקה, כתב ספרים והפך למרצה מבוקש. פה ושם הפציע גם באירועים ובמשחקים של הליגה והיה למנטור של רודי גובר.

מלבד כדורסל היה חובב גם של רכיבה על אופניים והזמין זוגות מיוחדים שיתאימו לגודלו הלא שגרתי. במאי 2021, כשהוא בן 64, הלך לעולמו במהלך רכיבה, ככל הנראה בעקבות תאונה.