אחת לדי הרבה זמן אני בודק במקורות מי עדיין כאן ומי כבר לא בעולם המוסיקה, מבין אלה שעשויים להתאים לחלקת הקבר 'לזכרם' הקבועה בכדורסלע-האתר. עשויים להתאים – כלומר, כאלה שהכרתי, עקבתי, ידעתי במי מדובר, ראיתי בעיניים או בטלוויזיה בזמן אמת פחות או יותר. סדר גודל של, נניח, 45 השנים האחרונות מאז שעמדתי על דעתי בתחום.

והנה עוד שניים שלא ידעתי שעזבו אותנו, ונשמטו מסקירות קצרות אחרות שקיימתי לאורך הזמן. ריק אוזייק, מי שהיה הכותב הראשי והסולן של "המכוניות", The Cars אם תעדיפו את זה ככה, וגם בילי מקנזי, מי שהיה הסולן של The Associates.

ובעוד אוקייזק בעל הקול הייחודי הלך לעולמו לפני כשנתיים, מתברר שמקנזי, בעל הקול הייחודי משל עצמו, עזב אותנו כבר ב-1997 ופשוט לא ידעתי לאורך כל השנים.

שמא נתחיל עם אוקייזק והמכוניות שלו? שמא אינדיד. כי עניין מקנזי השאיר אותי בהלם קל, ולא יזיקו עוד מספר דקות להתאוששות.

Drive, יש להניח ואף להניח יש, הוא כנראה השיר המצליח ביותר של המכוניות – להקה שקמה בבוסטון בשנות השבעים של המאה שעברה, ההולכת ומתרחקת מאיתנו יותר ויותר באופן די לא מפתיע. ברם אולם ואף על פי כן, הסולן בשיר הזה הוא לא אוקייזק אלא הזמר הנוסף של הלהקה הזו, בנג'מין אור. ועכשיו, תוך כדי כתיבה, מתברר לי שגם אור כבר לא מזמן פה והלך מאיתנו בשנת 2000 בגלל סרטן שלקח אותו.

מה עושים? התלבטות. האם לכל אחד מהם מגיע פרופיל משלו בכדורסלע-האתר, או אולי רק לאחד מהם? בתחושה ראשונית, אם היה מדובר בצמד כמו טירס פור פירז למשל, בו שני החבר'ה שרים ומזמררים באופן דומיננטי, אז כן. היות שמדובר בלהקה – אז אולי אפשר לוותר. אבל רגע, מה יקרה חלילה וחס אם גם מרטין גור וגם דייב גהאן מדפש מוד יעזבו אותנו פתאום, גם אז אוותר על אחד מהם? ברור שלא.

סוגיה. בעיה. דילמה. אור הוא הסולן של השיר המצליח ביותר של המכוניות, כאמור וכנאמר, וגם של Just what I needed מ-1978, שהיה שיר גדול-גדול, אבל אני חייב ללכת עם הקודים הפנימיים ולזכור שמה שקובע, או מי שקובע, הוא בעצם אני .ואם אני קובע אז הולכים עם אוקייזק שמבחינתי, או בחוויה שלי, הרבה יותר מזוהה עם המכוניות וגם הוביל את השירה ברוב שירי הלהקה. את שמו של אור כלל לא זכרתי או הכרתי עד היום.

אוקייזק מת ב-15.9.2019. כשנה וחצי לפני כן הוא הספיק להופיע עם המכוניות לרגל כניסתם להיכל התהילה של הרוקנרול באוהיו. זו היתה ההופעה האחרונה של הלהקה איתו. אב לשישה ילדים משלוש נשים. לא פשוטים, ולא הכי יציבים, הם חיי כוכב הרוק. הוא היה פעיל עם המכוניות בין 1976 ל-1988, אחר כך נעלם קצת ושוב חזר עם אלבומי סולו. השיר המצליח מביניהם היה Emotion in motion, שהגיע למקום ה-15 במצעד האמריקאי אי-אז בימים. ואם אתם רוצים להיזכר בקול של אוקייזק או בכמה מהשירים היותר מפורסמים של המכוניות לכו על You might think מ-1984, או tonight she comes שיצא שנה לאחר מכן. ואולי בכלל I’m not the one הוא המומלץ בין השלושה.

כך או אחרת, אחרת או כך, שני הזמרים של להקה ידועה כל כך כמו המכוניות לא בחיים די הרבה זמן, ואני לא ידעתי. בחו"כ! (שזה ראשי תיבות של בושה, חרפה וכלימה; לקוראינו החדשים, מעין מחווה תמידית למאמננו הלאומי-נצחי-לשעבר צביקה שרף).

ומכאן – לשם, אל בילי מקנזי. "האסוסייאטס" מחזירים אותי אל ההיכרות הקרובה עם גיל-עד פרידהבר בבית הספר בן גוריון בפתח תקוה, עיר האורות של המזרח התיכון, בראשית שנות השמונים. פרידהבר היה ידען גדול במה קורה ומי שר מה בעיקר בתחומי המוזיקה האלקטרונית שרצה חזק. ניו רומאנס, ניו ווייב, וואטבר. עיקר השיחות בהפסקות התנהלו סביב Softcell, Ultravox, Visage ודפש מוד אם לחזר לאותיות משלנו כדי שיהיה יותר נוח, וטוק-טוק ואייס האוס ופרופגנדה ומי לא. באיזשהו שלב גם ה"האסוסייאטס" עלו בשיחה בעקבות השיר שפרידהבר אהב – Club country. אחטא לאמת אם אגיד שנדלקתי עליהם כמותו אבל הבנתי על מה הוא אדבר: היו שם כל הרכיבים הנכונים, וגם קצת מלנכוליה אופנתית, דאנס, בגדים מוזרים, תספורות שלא מהעולם הזה. זו היתה התקופה. לימים חידש ההרכב הזה, בראשות מקנזי, את Heart of glass של בלונדי. נשמע קצת מוזר, אחר, והקול של מקנזי לוקח את השיר הזה למחוזות אחרים לגמרי. אישית, נדמה לי, שהקטע האהוב עלי ביותר שלהם (ולא שאני מכיר יותר מדי שירים אם להודות) הוא Breakfast. יום אחד, אם נחיה, אשתמש באינטרו של השיר הזה כפתיח לאיזה פודקאסט או מה. ועכשיו אני גם מגלה שיש לי שלושה תקליטים שלהם בלשכה הנשיאותית, שנראים חדשים לגמרי גם ממרחק השנים. סימן שלא ניגנתי אותם מספיק או בכלל.

מקנזי צרוב בזיכרון שלי עם הכומתה על הראש, מעין כומתה צבאית כזו, והקול שלו גם עמוק וגם אופראי, גם מלטף וגם שורט, אחד המיוחדים באמת. הם מיעטו להופיע, כי על פי האגדה מקנזי אהב מאוד את הכלבים שלו ולא רצה להשאיר אותם מאחור ולנסוע לתקופות ארוכות.

ויום אחד, קצת לפני יום הולדתו ה-40, הוא התאבד. זה קרה ב-1997. דיכאון, אומרת גירסה אחת. מות אמו מסרטן, טוענת גירסה שנייה. כנראה שילוב של השניים. אחרי מותו יצאו שירי מחווה למקנזי של סוזי (ההיא מסוזי והבנשיז), ביורק וגם "הקיור", סרטים תיעודיים על האיש ועוד. בהזדמנות הראשונה אצלול לזה. מסקרן אותי. בחיי, 24 שנים ולא ידעתי כלום.