אני מנסה לחשוב על הקשר האישי עם דושאן איבקוביץ', שהרי בסופו של דבר מדובר באתר אישי ובזווית אישית, ומבין, בעצם, שאין הרבה בכל הקשור לרמה הפרטית.

שוב ושוב אני חוזר לאותה רגע מסעיר (מבחינתי) בו ישבתי במערכת הספורט של מעריב אי אז בימים, בזמן שעוד נהגתי לקיים ראיונות טלפוניים עם שועי עולם. זוכר אפילו באיזו פינה בחדר ישבתי, ואיך התכוננתי בדחילו ורחימו לראיון. בכל זאת, איבקוביץ', מבכירי מאמני אירופה. זעוף פנים, מכובד כזה, מרוחק משהו, רב תארים ומעללים.

זה היה ערב משחק של מכבי ת"א נגד אולימפיאקוס. נפוצו אז שמועות ופורסמו פרסומים לגבי מחלוקות בין איבקוביץ' לדייויד ריברס, ששיחק אז אצל היוונים. שאלתי שאלות כאלה ואחרות ובאיזשהו שלב לקראת סיום העזתי ושאלתי על מערכת היחסים הנוכחית בינו לבין ריברס. בתגובה קיבלתי טריקה מהדהדת. אחחח, כואב עד עכשיו. אבל לא נוטר, דושאן, לא נוטר.

כך או אחרת, אחרת או כך, איבקוביץ' היה שם כל הזמן מבחינתי, כתב צעיר שהצטרף לעיתונות הכתובה בצ'ופצ'יק האחרון-ממש של שנות השמונים. אגיד את זה ככה: כשאני נולדתי הוא החל לאמן וכשהצטרפתי לעיתונות היו מאחוריו לא מעט תחנות כמאמן.

מה שמעניין, בין השאר, הוא שאיבקוביץ' אימן במשך עשור שלם נוער ושימש כעוזר מאמן בבוגרים, לפני שקיבל לידיים תפקיד ראשון כמאמן ראשי (בפרטיזן בלגרד). זה קרה מיד לאחר שהשלים עשור כשחקן.

למעשה, במשך שלושים ושלוש השנים הראשונות שלו כמאמן ראשי מתוך כ-45 שנות אימון, הוא חילק את הזמן בין יוגוסלביה ליוון. נע על המסלול הלוך וחזור, כאשר החלק היווני מונה את אריס סלוניקי, פאוק סלוניקי, אולימפיאקוס, פאניוניוס וא.א.ק אתונה, והחלק המוקדם, המקומי, כלל את פרטיזן, ראדניצקי, שיבנקה, וויבודינה.

בין 2002 ל-2016 נפתח החלק האחרון של הקריירה שלו, זה שבו פרץ את מעגל יוגוסלביה-סרביה ויצא לחמש שנים ברוסיה כמאמן צסק"א מוסקבה ואחריה דינמו מוסקבה. הפסקה לשלוש שנים, ואז גיחה נוספת לאולימפיאקוס וסיים קריירה בשתי עונות בפילזן-שלנו הלוא היה אנאדולו אפס.

הרביץ רביעייה נדירה למדי: היה גם אלוף יורוליג (פעמיים עם אולימפיאקוס), גם מחזיק גביע ספורטה (א.א.ק אתונה), גם מחזיק גביע יול"ב (דינמו מוסקבה) וגם בקוראץ' לא בחל (פרטיזן בלגרד). המחדל המרכזי מבחינתו, עושה רושם, היה שלוש עונות בצסק"א מוסקבה (2002 עד 2005) עם תקציב ענק וסגל חזק. הקבוצה אמנם זכתה בשלוש אליפויות רוסיה תחתיו, אבל למרות שעלתה לשלושה מעמדי פיינל פור אירופיים לא זכתה ביורוליג וברצלונה ומכבי ת"א עשו זאת במקומה. התחושה התעצמה במיוחד מאחר ששנה אחת לאחר עזיבתו זכתה צסק"א בתואר.

החל מ-1983 השתלבו בקריירה של איבקוביץ' גם הנבחרות השונות. הג'וב הראשון היה מאמן נבחרת יוגוסלביה לאוניברסיאדה בקנדה, ובין השחקנים היה בחור בן 18, דראז'ן פטרוביץ'. זה הסתיים במדליית כסף. ארבע שנים מאוחר יותר איבקוביץ' היה עדיין מאמן הנבחרת לאוניברסיאדה בזאגרב, שהסתיימה הפעם עם זהב. משם והלאה זו כבר היתה הנבחרת הלאומית: אליפויות עולם, אליפויות אירופה, אולימפיאדות – קודם כעוזר מאמן ואחר כך כמאמן ראשי. עוד ועוד מדליות ותארים והכרה ועיטורים. ובקיצור, נטוע עמוק בתוך היכל התהילה של הכדורסל האירופי והעולמי.

איבקוביץ' התחרה גם בהפרחת יונים מאולפות, יש מין ספורט כזה, יתכן שהוא אף מרתק, ברם-אולם מעולם לא צפיתי בו או הבנתי מי נגד מי שם ואיך זה עובד. אולי פעם, בהזדמנות. זכה פה ושם בהישגים גם בתחום הזה. מותו, כ-5 שנים אחר פרישתו, תפס אותנו בספטמבר 2021, חודש שכולו חגי תשרי בארץ הקודש. וכך, זמן קצר לאחר הלווייתו רבת המשתתפים בבלגרד, בנוכחות דיבאץ', ספאנוליס, קיצ'אנוביץ', אוברדוביץ' ועוד, הובא איבקוביץ' למנוחות גם בחלקת הקברות הקרויה 'לזכרם' בכדורסלע-האתר.