ברור לי, ברור לי: המדיה השתנתה לחלוטין, שיטות השיווק, מספר הערוצים המשדרים, היצע תכני הספורט העומד לבחירת הצופה, הדומיננטיות של העיתונים ומדורי הספורט בתוכם שקטנה עם השנים ועוד כהנה וכשמה, וגם כשמה וכהנה.

ובכל זאת, הנה מחשבות:

בשנותיי ב"מעריב" התגאינו במוצר שיצא תחת ידינו ונקרא מוסף פתיחת העונה. ככל הזכור, מוסף כזה מנה 16 עמודים במקרה הפחות טוב, דרך 24 עמודים כאופציית ביניים ו-32 במקרה הטוב. אולי-אולי-אולי, אני באמת לא זוכר, הרחקנו לכת באחת העונות אפילו עד 48 עמודים. אולי.

אבל 32 עמודים היו שם בוודאות. וזו היתה אימפריה. אני זוכר שכמעט מדי שנה ניצחנו, ולעיתים גם הבסנו, את המתחרה הגדול בכל מה שקשור ליוזמה, רעננות, יצירתיות, איכות. זה היה בדמנו ממש. דמנו – כלומר, כל מי שעסק בהכנות להפקת המוסף. אהבתי את העבודה על המוסף יותר מכל דבר אחר. שם אפשר היה להביא לביטוי דמיון ויצירתיות, ולהתרענן מהמרדף השוחק אחר ידיעות שוטפות בפרט, ומהסיקור היומיומי בכלל.

והנה אנוכי, סוג של קשיש בהתהוות, אשר עדיין מנוי על 'ידיעות אחרונות' ברצף מאז 2005, לוקח ליד את עיתון יום חמישי השבוע, אוקטובר 2021, ופרצופי המקומט מתקמט עוד יותר: ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, אין מוסף ואין כלום. למעשה, גם אם אין ממש מדור ספורט. מוסף 24 שעות מחובר למספר עמודי ספורט ומשכך פתיחת העונה בליגת העל זוכה למעשה לשתי כפולות בלבד: ראיון רחב עם גיא גודס מינוס טור צד של שמעון אמסלם על פני כפולה אחת, ובשנייה - עמוד אינפורמטיבי ובו סגלי כל 12 הקבוצות ושלושת רבעי עמוד טקסט ובו מגמות ומכנים משותפים למיניהם שאיתר הכתב ברק חקלאי.

לכאורה, מספיק. די והותר. לא צריך יותר בעידן בו הכל נמצא במקום אחר, בכל מיני מקומות אחרים, בכל המקומות האחרים.

ברם אולם ואף על פי כן, כאשר אני עוצם עיניי ומנסה לשחזר מוספים מלפני 25 שנים, נניח, מתחזק אצלי הרושם שהייתי פעיל בדור "הנכון" של עיתונות הספורט המודפסת. אם כיום מנוצל שטחו של עמוד אחד לכל 12 הקבוצות ביחד ואין מקום אפילו לצילום קטן בודד כדי לשבור את רצף הטבלאות, בזמנו הרבצנו עמוד שלם לכל קבוצה בנפרד. אם כיום בסגל קבוצה מוזכרים שם, גיל, גובה ועמדה, הרי אז הטבלאות היו כפולות בגודלן והוזכרו גם הקבוצה ממנה הגיע כל שחקן, עיקרי השורה הסטטיסטית מהעונה הקודמת ומשפט מקצועי או תיאורי כזה או אחר על כל אחד מהשחקנים. היה תיאור קצר לגבי מעללי הקיץ של כל קבוצה. היתה פרשנות או תחזית לגבי יכולותיו של הסגל, או על מי כדאי לשים לפחות עין אחת אם לא שתיים.

בנוסף, בכל עמוד היה צילום מוביל וייחודי, כזה שהושקעה בו מחשבה רבה. לרוב חיפשנו מכנים משותפים שיאפיינו את כל התמונות ונזקקה עבודה מראש. פעם אלה היו צילומים היתוליים או שחקנים מחופשים, פעם זה היה כדורסלן שהוסב לצורך הצילום לבעל מקצוע אחר והצגנו שלל ג'ובים תעסוקתיים דרך ההיבט הזה, פעם אחרת זה יכול היה להיות צילום משפחתי, נניח, או צילומים של השחקנים בילדותם. לא ממש זוכר ממרחק השנים, אבל כל מוסף כזה ניפח לנו את החזה – גם אם לא את החוזה מול המעסיק - למשך שבועות קדימה. היינו גאים ממש. בעצמנו, באכסניה שלנו, בזהות שלנו, במוצר שלנו. אהבנו להתחרות, ויותר מזה אהבנו לנצח.

אהבנו לנצח לא רק את המתחרים, אלא גם את "אויבינו" מבית – הלוא הם אנשי, כתבי ועורכי ענף הביפ המזורגג אשר לבשו את אותם מדים ותגים כמו שלנו, אבל רצו להפיץ את בשורתם על חשבון שטחינו-אנו בתוך המדור. לא היה יום, חוזר – לא היה יום – שנעדרו ממנו ויכוחים מרים לגבי השטח שמוקצה לכדורסל לעומת זה שהולך לביפ. לרוב הם ניצחו, אבל רשמנו לא מעט ניצחונות משלנו בוויכוחים האלה.

זאת ועוד. בראש כפולת הריאיון עם גודס, ששיחק בתקופה עליה אני כותב ויכול להעיד על איכות מוספי העונה אז, מתנוססת הכרזה ולפיה: "בשבת: הכדורסל חוזר". גם בשער האחורי ישנה הפנייה בולטת המספרת "בשבת: ליגת הכדורסל חוזרת".

ולא שזה חדש, שנים רבות עברו מאז צעקתי בפעם הראשונה, ושנים עברו גם מאז הטרוניה האחרונה שלי: קשה לעקוב אחר הליגה כאשר היא מפוזרת על פני מספר ימים. פעם היה לה יום אחד, ריכוזי, בעל זהות וייחודיות. ידעת מתי הליגה מתקיימת ומתי היא משוחקת ורק בלית ברירה היו נדחים משחקים ליום אחר. וכאמור במשפט הפתיחה של האייטמון הזה, ברור שהעייסק רחוק מלהיות מה שהיה, צריך לשלב לוחות זמנים של יותר ויותר קבוצות שמשתתפות בגביעי אירופה, ואני יכול לבלבל את המוח עד מחר מבלי שאיש יעשה עם זה משהו.

אבל הליגה חוזרת בשבת? רגע, אנחנו מדברים על כדורסל או על ענף הביפ המזורגג?

הלביפ הפכנו?

כדורסל ושבת, או "בשבת הכדורסל חוזר" מוסיף לי קמט במצח, ומרחיק אותי עשרים סנטימטרים לאחור לבחון את מסך המחשב (הנייח, אלא מה) עליו אני כותב כדי לבחון את הדברים שוב.

אולי יש פה טעות?

זו כנראה לא הפעם הראשונה שהכדורסל חוזר בשבת, ומשחקיו משוחקים בשבת, ועוד יהיו לא מעט משחקים לאורך העונה הקרובה שיתקיימו בשבת, אבל שבת זה יום של ביפ. ככה חונכתי, ככה גדלתי, זה מה שאני יודע, זה מה שאני זוכר. זה לא עושה לי חשק מיוחד להצטרף לליגה דווקא בשבת. וכן, כנראה שאני לא דוגמא לשום דבר. אלה שחושבים כמוני, סביר להניח, התנתקו זה מכבר.

כמובן שאני מגזים. האייטמון כולו מתובל בציניות מסוימת. הרי ספק רב אם הייתי מתייצב, נכון להיום, לראות איך "הכדורסל חוזר" גם אם הליגה היתה מתחילה בראשון או בשני. אבל אני באמת מאמין שלכדורסל צריכה זהות נפרדת משלו ככל האפשר. בפנים עמוק, אני רוצה להאמין שאני עדיין ספציאליסט של כדורסל במחשבה, בהווייה, בצורך. לא מחפש להתערבב עם הביפ, לא רוצה לחלוק איתו ימי פעילות או לכל הפחות לצמצם את זה ככל הניתן.

היתה לנו אז גאוות יחידה. יש לי תחושה שהיא לא קיימת יותר בין הפעילים הנוכחיים בענף, או שלכל הפחות ידיהם כבולות אל מול הממונים. וכשירת שושנה דמארי למילותיו של חיים חפר: היו זמנים, אז במשלט ישבנו, היו זמנים, לחמנו ואהבנו, עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר.

שתהיה עונה נהדרת.