"מחילת הארנב היא דימוי שמקורו באגדה 'אליס בארץ הפלאות', המספרת על ילדה שבחרה ללכת אחרי ארנב, שהוביל אותה למסע הרפתקאות בעולם מקביל. בימינו, משמעות הביטוי היא נתיב מעבר אל עולם לא מוכר, של אפשרויות שלא העלינו בדעתנו שקיימות, וסמל של אנרגיית יסוד האש - הפורצת את גבולות האפשר, מטילה ספק בתפיסת המציאות ובכך ממציאה תמונת מציאות חדשה" (ויקיפדיה).

אין דרך נעימה ופוליטיקלי-קורקטית לומר זאת (כלומר, בטוח שיש, רק לא בא לי לחפש אחת): מספר רב מדי של אנשים שמקצועם הוא לשלוף נתונים סטטיסטיים בעולם הכדורסל - במיוחד ב-NBA אבל לא רק - איבדו את זה לגמרי. עד לא מזמן, הייתי מסתפק ב"מסע מעמיק במורד מחילת הארנב" כדי להמחיש את מצבם, אבל הולכים ומתרבים המקרים, המצביעים על כך שלפחות חלקם השאירו את המחילה הרחק מאחור, בואכה קן הקוקיה.

שלא תהיינה אי הבנות: לכולנו ברור וידוע שהסטטיסטיקה היא כלי מצוין, הכרחי ומעניין. קודם כל עבור אנשי המקצוע, כמובן, אבל גם לנו, הצופים. אנחנו אוהבים וצריכים לקבל באופן שוטף מידע סטטיסטי, בין השאר על אחוזי קליעה וממוצעי נקודות, ריבאונדים, אסיסטים ואיבודים - אישיים וקבוצתיים - בעונה, במשחק אחד או כמה או אפילו ברבע ספציפי. הכל רלוונטי והכל תורם לשידור, בהנחה שהוא נשלף ברגע הנכון.

לא תשמעו ממני אף מילה רעה גם על נתונים סטטיסטיים לא שגרתיים, מוזרים, מצחיקים וכיוצא באלה, שתמיד ימשכו את תשומת הלב ויהפכו מיידית לשאלות טריוויה נצחיות. אני עדיין זוכר את עצמי, לפני יותר מ-20 שנה, בוהה בפעם השמינית ברציפות בשורה הסטטיסטית של אלן יוסטון הניו יורק ניקסאי אחרי משחק מול מינסוטה, על מנת איכשהו לנסות ולהשתכנע שהבוקס-סקור לא התבלבל: 37 נקודות, 0 ריבאונדים, 0 אסיסטים, 0 חטיפות, 0 חסימות. וכן, גם בפעם השמינית התגובה שלי היתה "וואט דה פאק?". או הבשורה על השחקן הראשון (וכמדומני, עדיין היחיד) שהשיג טריפל-דאבל שלא כולל נקודות - דריימונד גרין, אלא מי - במשחק בו גם היו לו יותר חסימות מנקודות. וישנם רצפים של קליעות, החטאות, ניצחונות, הפסדים וכן הלאה וכן הלאה, והכל סבבה לגמרי.

העניין הוא, שזה כבר מזמן לא רק זה.

האמריקאים, כידוע, הם עובדי אלילים לסטטיסטיקה פחות או יותר מאז שהיוונים המציאו את המספרים. כל נתון שניתן למדוד - יימדד, יקוטלג, יתויק ויישלף בעת הצורך או סתם כי בא למישהו. כל עוד היה מדובר בנתונים שגרתיים ו"נורמליים", הכל היה בסדר. אבל כבר הרבה זמן שאני מרגיש שהנתונים המורעפים עליי לא רק שהופכים ביזאריים יותר ויותר, הם גם לא תורמים לי בשום צורה, או מקדמים אותי לקראת איזושהי תובנה הגיונית. לא ברור לי אם זה מתוך שעמום, צורך פנימי עמוק להמציא בכל פעם מחדש את הגלגל, תחרות מול קולגות וכלי תקשורת אחרים או השד יודע מה, אבל זה קיים ורק הולך ומחמיר.

זה התחיל מסוג של מבצעי הנחות על טריפל-דאבלים. אם לא ספרות כפולות, מישהו שעשה 5-5-20, עם עדיפות לשחקנים שרשמו את הנתונים האלה לפני גיל 20, 5 חודשים ו-5 ימים. משם זה הסתעף והעמיק לכל כיוון אפשרי, כולל עמדות במגרש, גיל, מקום לידה, יד דומיננטית, מזרח ומערב, מפה אסטרולוגית והשד יודע מה עוד.

במילים אחרות, לא קשה היום למצוא פרשן, שיביט ישירות אל המצלמה, ובפנים רציניות יאמר משהו כמו "ג'ון מה-שמו הוא הסמול פורוורד הראשון במערב, שמגיע מקולג' ששייך ל-Big 12 ועוד לפני שהוא מגיע לגיל 23 וחצי רושם ממוצע של יותר מ-11 נקודות, 4 ריבאונדים ו-3 אסיסטים מול קבוצות מהחוף המזרחי בחודש דצמבר, בערבים בהם לא יורד שלג". או "בשמונה השנים האחרונות ניצחו הקליפרס ב-32 אחוז ממשחקי החוץ שלהם בטקסס, שנפלו על סוף השבוע".

נסחפתי? ממש לא בטוח. הפסקתי כבר לספור את פעמים בהן שמעתי לאחרונה מידע ברמה כזו, שלא קשור לשום דבר מהותי, ושכצופה לא מקדם אותי לקראת מסקנות ותובנות ריאליות כלשהן, למעט אם הן כוללות חמסות, שיני שום או בובות וודו. גרוע מכך, מדובר במלל מיותר, שלא לומר בלבולי מוח טרחניים, שפוגעים קשות בכל ניסיון ליהנות מהמשחק ומהשידור.

ברור לי לחלוטין שאני נלחם פה בטחנות רוח. הספינה הזו כבר הפליגה, זהו ניסיון נואש לסגור את הדלתות אחרי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה, ובאופן כללי לכולנו ברור שהגיע הזמן שנמצא מטפורות חדשות למצבים שכאלה. העסק רק יילך ויחמיר עם הזמן. ברם אולם, חשוב שגם קולנו - פשוטי העם האלרגיים ללהג ולסטטיסטיקות מופרכות מיסודן - יישמע מדי פעם.

"מי שחושב שהסטטיסטיקה לא משקרת", אמר לי פעם מומחה לסטטיסטיקה, "שינסה לשבת על כיסא כשרגל אחת שלו בדלי קרח והשנייה במים רותחים. בממוצע, הוא ירגיש מצוין". אין לי בעיה אם הסטטיסטיקה משקרת, לא משקרת, חשובה, מעניינת, רלוונטית וגם מקורית. רק אם אפשר, שלא תחרפן.