סוף ימיו של יעקב אדלר תפס אותי לא מוכן. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני הרבה שנים, אחרי קריירת האימון שלו, כאשר ניהל מסעדה בפתח תקוה סמוך לבית העירייה, או שמא היה בעלים שלה. זה היה, כנראה, במסגרת ראיון כלשהו שהכנתי. סימני התקרבות לדת היו כבר אז. היתה כיפה על הראש, נדמה לי. פיייי, הזיכרון כבר לא עובד. מצד שני, יש פה סיפור של עשרים שנים לפחות. בטח יותר.

בזמנו היתה נטייה בתקשורת לקרוא למאמנים המובילים בשמם הפרטי, כאילו היו חברים שלנו מאז ומעולם. רלף, צביקה, פיני, מולי, אפי, ארז. אבל היו גם חריגים. אדלר היה אחד מהם, וזה עבד באופן דומה גם עם ג'ינו, אולי כי יעקב הוא שם רב חשיבות ומסורת אבל קצת משמים, בואו נודה.

הקשר הראשון עם אדלר היה בסוף שנות השמונים כאשר אימן בהפועל תל אביב. עונה וחצי הוא עשה שם בערך, ובזמן הקצר הזה הספקתי לפגוש בו בשלושה כובעים שונים: גלי צה"ל כאיש "צעד וחצי" וכתב ספורט, עיתון "עולם הספורט" שחייו ארכו חצי שנה בלבד ככתב שסיקר את אדומי העור וככתב של "מעריב" שעבד בכיסוי מעללי שתי התל אביביות. הכל קרה כל כך מהר.

האיש התחבב עלי. הכרתי גם את בנו, דודי, אליל הבנות וקלע ברמה גבוהה, ששיחק במכבי דרום ובנבחרת העתודה. אולי גם כתוצאה מכך היה נוח וקל לאדלר-האב להתיידד איתי. הוא דיבר בגובה העיניים בדרך כלל, נהג להשחיל פיסת הומור כאן וחתיכת עקיצה אישית שם. הוא הפך להיות מרואיין של קבע ככל שזה היה תלוי בי, ודאי כאשר עבר לעבוד בהמשך במכבי ת"א כעוזרו של שרף. דום שתיקה מוחלט בין שרף לביני יצר מצב שאדלר הוא למעשה המאמן הראשי מבחינתי. הוא זה שרואיין וצוטט באופן יזום, והוא זה שהיה למעשה המאמן הראשי של מכבי ת"א גם מבחינת קוראי מעריב באותו זמן, אם לשפוט על פי מספר הפעמים בהם הוזכר. שרף נותר בעיקר עם כותרות ממסיבות עיתונאים רבות משתתפים, בעוד עם אדלר זה היה לגמרי אישי ויזום.

בתקופה ההיא היינו כתבים של טלפון נייח. נייד לא הומצא עדיין, ונגזר עלינו להמתין למאמן או לשחקן או לחבר ההנהלה עד שיגיעו לביתם, כדי שאפשר יהיה לקיים שיחה. על הדרך, מרוב ניסיונות לאתר את האובייקט, הפכנו אז לשמות שגורים גם בפי הרעיות או החברות (אולי אדרג פעם באייטמון נפרד את נועם הליכותיהן ואדיבותן לאורך השנים בשיחות הטלפון? רעיון לא רע, אבל בהשראתו של עופר פליישר כנראה שאשקול בחיוב ואענה בשלילה).

אתי, אשתו של אדלר, אגב, היתה מהנעימות והלבביות שבהן, ואני זוכר היטב את השיחות לביתו בבת-ים. זה הלך בערך ככה: "סלעעעע, צביקה הירשה לך להתקשר אלי?", הוא נהג לעקוץ בשיחות התכופות שקיימנו וחיוכו נקלט היטב גם דרך קו הטלפון, בעודו לועס או לוגם משהו. "קיבלת אישור מצביקה לדבר איתי?" נהגתי להחזיר לו, והוא השיב: "צביקה זה צביקה ואני זה אני". אחרי הטקסט הקבוע הזה, ועל בסיס ההיכרות שהחלה עוד מתקופתו כמאמן ראשי בהפועל תל אביב, אפשר היה להמשיך לענייני כדורסל. הקשר הלך והתחזק בין העיתונאי הצעיר, לבין מי שהפך להיות עוזר מאמן במכבי ואחר כך גם מאמן ראשי בעונה בה איבדה את האליפות לראשונה זה 23 שנים רצופות.

בין האירועים המסעירים שעברו על אדלר באותן שנים, ושעליהם כתבתי מטבע הדברים, היו ההחלטה הקשה את מי להחליף בהפועל ת"א מבין שני המצטיינים – דניס וויליאמס או דרק המילטון – כיוון שהקבוצה לא המריאה. התשובה היא המילטון, לא לפני לבטים אין ספור. ובמי לבחור למכבי ת"א – קורן אמישה או דורון שפר? התשובה היא אמישה דווקא, רק כדי לראות את שפר זוכה באליפות עם הפועל גליל עליון בתום אותה עונה. והיו גם ההחלטה לא להמשיך עם מייק מיצ'ל לעונה נוספת, ההחתמה של דיירון ניקס במקומו והבחירה להמשיך דווקא עם חוזה ורגאס לעוד עונה. בהמשך היו גם החלפתם של ורגאס וניקס בווינפרד קינג ודייויד אנקראם, הפציעה הקשה של גיא גודס בברך, ההפסדים הרבים במסגרת האירופית, המתיחות הגדולה בין דורון ג'מצ'י ומוטי דניאל לדייויד אנקראם, ועד סיום דרכו של אדלר והחלפתו בידי מי שהיה עוזרו, אלי קנטי.

אדלר עוד הספיק להפציע בהפועל גבעתיים בעונה שלאחר מכן, 1993/94, אבל כעבור חצי עונה הוחלף בידי עדי אזולאי שהיה עוזרו. מאז התנתק מליגת העל ונעלם ממפת הכדורסל. נרימה כוסית לזכרו ולזכר הימים היפים יותר ויפים פחות אחת לשנה ביום פטירתו.