בהמשך לאירועים מסוימים במסגרת סאגת סגירת גל"צ כן-או-לא, אמרה לא מזמן קרן מרציאנו, בוגרת גל"צ, שלצערה אפשר לסגור את התחנה בעקבות כך וכך. ולא ניכנס עכשיו לסיפור ולפרטים, ברם-אולם כטיפוס סנטימנטלי ובעצמי בוגר גל"צ הרגשתי צרימה קלה.

היום, כעיתונאי לשעבר, מצאתי את עצמי אומר שאפשר לסגור את העיתונים, אמירה שעלתה ודאי אלפי פעמים ב-25 השנים האחרונות מאז פרץ לחיינו האינטרנט. גורמים שונים ורבים אמרו אותה. אני לא. עכשיו כן, ואני מרגיש עכשיו כאילו קיללתי מישהו או חיללתי משהו.

זה הגיע אחרי שהצצתי בסיקור משחק גמר גביע המדינה בין בני הרצליה להפועל תל אביב במהדורת יום שישי של 'ידיעות אחרונות', והתקשיתי להתמודד עם הסטנדרטים שנוצרו עם הזמן.

נכון, העיתונות שממנה הייתי חלק היא אחרת עכשיו, היא אחרת כבר זמן רב. כל כך הרבה דברים השתנו מאז. למעשה, בחסות הקורונה או על כנפיה ועל הדרך, אפילו מדור ספורט יומי כבר לא קיים. ככל ששמתי לב 'ידיעות אחרונות' מספק לקוראיו מדור ספורט כמו פעם רק בימי ראשון, ימי אפטר-ביפ-מזורגג. ואגב, גם מדורי יום ראשון הם לא יותר משריד בינוני למדורים המפוארים של פעם, לפחות בכל הקשור למספר העמודים. בכל שאר הימים הספורט הפך לחלק מעמודי החדשות. אין יותר מדור ספורט עצמאי בעיתון מוביל במדינה, מי היה מאמין.

ככה זה מתחיל, וזה ממשיך: שנים שטבלאות הסטטיסטיקה לא דומות לאלו שפורסמו פעם, הן קטנו, הצטמצמו ונעלמו, וכל זה בזמן שהסטטיסטיקה הולכת ומתרחבת, מתפתחת ונוספים לה קני מידה חדשים וקטגוריות מתקדמות. אבל היא כבר לא חלק אינטגרלי מדיווח בעיתונים ומסיקור גמר גביע המדינה היא נעדרה לחלוטין.

מהצד נראה שסיקור גמר גביע המדינה בעיתון שבר שיאים:

אין צילום של הנפת הגביע אלא תמונה סתמית של חלק משחקני הרצליה, ונעדר ממנו כוכב המשחק צ'ינאנו אונואקו. גמר גביע בלי תמונת הנפה זה כמו לחגוג לילד/ה יום הולדת בלי עוגת שוקולד עם נרות.

כאלה כבר אין

אין תגובות בכלל. לא של שחקנים ולא של מאמנים. שום ציטוט שאולי ייזכר וייכנס להיסטוריה, שום רגש, שום תוגת מפסידים וצהלת מנצחים. לא "אמא הבאתי גביע, גביע!" ולא "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה" או שום דבר אחר בעל פוטנציאל להפוך למשפט זכור לשנים.

וכאמור, אין סטטיסטיקה בכלל. מלבד אונואקו שבטקסט הוזכרו חלק מנתוניו (30 נקודות, 17 ריבאונדים, 4 חסימות ומדד 50), אין אף נתון לגבי איש מכל השחקנים האחרים שלקחו חלק במשחק הגמר. כדורסל בלי מספרים זה כמו מצפן מקולקל.

אין גם טור פרשנות, עוד מוסד הולך ונעלם בעיתונות מרגע שהשטח בעיתון הצטמצם כל כך. לא זווית נוספת, לא עוד עין, לא מעקב או מדידה כלשהי, לא פן מקצועי נטו, אפילו לא משהו היתולי. כלום.

אין התייחסות כלל להפועל ת"א, הצד המפסיד, מלבד משפט טכני אחד.

ועם כל ה"אין" האלה אתה בעיקר שואל את עצמך: אם אין את זה ואין את ההוא, מה הטעם להמשיך ולאן זה הולך?

נראה שעושים הכל כדי לשלוח אותך, הקורא, למקורות אחרים ולדלות משם פרטים על מה שקרה. ובואו נזכור גם את זה: לא מדובר בעוד משחק שגרתי בעונה אלא בגמר גביע המדינה. גמר גביע בלי צילום הנפה? קשה לעכל את זה.

וגם כאלה לא

ההסבר הפשוט הוא מן הסתם שעות הסגירה שהולכות ונעשות מוקדמות יותר ויותר. בזמנו – למעשה בזמני – היו מקרים מיוחדים בהם אפשר היה למתוח את מועד הסגירה עד 2 בלילה. והרי לא היה לנו כאן משחק שמתחיל מאוחר באירופה, עם שליח מיוחד שצריך לרוץ ממקום למקום ומנקודה לנקודה ולהכתיב את הדיווח שלו לקלדנית תחת לחץ זמן היסטרי. אלה באמת זמנים רחוקים. אבל אם גמר גביע המדינה מתקיים בתל אביב ומתחיל בשעה סבירה (21:00) ועדיין צרכי העיתון היום הם כאלה שאפילו לא מאפשרים המתנה עד להגעת תמונת הנפה, תגובות וטור הפרשן - אפשר לסגור.