גילוי נאות: אני מכיר אישית את ציקי ענבר יותר מ- 45 שנה. אני גם מאוד מיודד איתו ועם חלק לא מבוטל מבני משפחתו, במיוחד עם אחיינו, אבישי, בנם של אחיו, דני ז"ל, ונורית, תיבדל לחיים ארוכים. לתקופה מסוימת אפילו זכיתי להתאמן אצל ציקי, במסגרת שעוד נגיע אליה במורד הטקסט.

וכל זה, לא צריך לגרוע פסיק מהעובדה שמקומו של ציקי כאן איתנו, בחיל התותחנים, יען כי קלעי גדול היה. ממש גדול.

נתחיל מהמספרים היבשים: 4,597 נקודות ליגה ב-260 משחקים, שזה יוצא 17.7 למשחק. מלך הסלים של הליגה כולה בעונת 1973-1972, עם ממוצע של כמעט 30 נקודות למשחק, בשנים בהן רוב הקבוצות שיחקו במגרשים פתוחים, כן? כרגע מדורג במקום ה- 19 בטבלת קלעי כל הזמנים, וככל הנראה יישאר שם לנצח נצחים בהתחשב במה שקורה כיום בליגה ובקצב האיטי בו צוברים נקודות שחקנינו הפעילים. גם 28 הופעות בנבחרת ישראל רשומות לזכותו, כולל בשתי אליפויות אירופה ב-1971 ו-1973.

ציקי (לא מכיר בן אדם אחד שקורא לו צבי. אולי צביקה, וגם זה רק על ידי בני משפחה קרובים) נולד בשנת 1947 בקרית חיים, והתחיל לשחק כדורסל בגיל 10 במסגרת חוג מקומי. מאוחר יותר, הצטרף בעקבות אחיו, דני, להפועל קרית חיים, ובסביבות גיל 17 עלה לקבוצה הבוגרת, חברה לגיטימית בליגה הראשונה באותם ימים. לצד האחים ענבר, כיכבו בקרית חיים שמות כמו יואב אגם, יפתח הירש, מרקו פדרמן, יואב מינץ ואחרים. מן הסתם, לא שמות שאומרים משהו לרובכם, אבל האמינו לי שלא היה באותם ימים רחוקים חובב כדורסל אמיתי באזור הצפון, ולא רק באזור הצפון, שלא הכיר את שמותיהם.

עוד לפני שהכרתי אותו דרך החברות עם אבישי, אני זוכר את ציקי כשחקן פעיל מהמפגשים מול גבת/יגור. שחקן גבוה במונחי אותם ימים (1.94 מ'), עם קליעה יציבה, טובה ונקייה מקרוב ומרחוק, התמצאות מצוינת בכל נקודה על המגרש וראיית משחק שסייעה לו למסור לא מעט אסיסטים לאורך הקריירה. במיוחד זכור לי משחק אחד במגרש הפתוח בגבת, בו פשוט סירב להחטיא. לא זוכר אם קלע 20, 25 או 30 באותו משחק, אבל לפחות לערב אחד היה לאויב האומה הגבת/יגורית.

במשך 11 עונות שיחק במדי קרית חיים, ועוד שלוש במדי הפועל חיפה השכנה, לפני שפרש ממשחק פעיל. לאחר הפרישה, פנה לאימון, תוך שהוא מתמקד בקבוצות ילדים, נערים ונוער בעמק יזרעאל ובאזור הקריות. לאורך יותר מארבעה עשורים, זכה לאמן מאות רבות, אם לא אלפי ילדים, בין אם בקבוצות תחרותיות בליגות השונות ובין אם בחוגים. מאמן חרוץ ויסודי, המקפיד מאוד על הקניית יסודות נכונים גם כיום, כשהוא מתקרב לגיל 75.

במקביל, שימש במשך שנים רבות כקצין ספורט בבסיסי חיל האוויר בצפון. גם שם, כמו בכדורסל דרש את המקסימום מכל מי שהתאמן תחתיו, והקפיד על קלה כחמורה. באמצע שנות ה-80', בהיותי חייל מן השורה בבסיס רמת דוד, צורפתי על ידו לנבחרת הבסיס, שהיתה בין הפייבוריטיות לזכייה באליפות החיל. ציקי נרשם כמאמן-שחקן, אבל שימש כמאמן בלבד עד לשלהי משחק הגמר, מול נבחרת הקריה. רק כשנקלענו למצוקה אמיתית, עקב הסתבכות בעבירות של שחקנינו המובילים, וכשחש שאין ברירה, עלה על הפרקט. לא יותר מדקה או שתיים מאוחר יותר, צלף מחצי מרחק סל קריטי, שעצר מומנטום של הקריה והיווה נ.צ. חשוב בדרך לזכייתנו ההיסטורית. כמעט בן 40 היה כשקלע את הסל ההוא, אבל איש לא באמת הופתע. פעם תותחן, תמיד תותחן.

כתב: שחר הרמלין