בבוקר ירד גשם. לרגע הלב התרחב אבל מהר מאוד יצאה השמש והשתלטה על העסק מחדש. אין, אין סיכוי לשינוי ממשי פה. ואת זה אני אומר כמי שביקר באנגליה באוקטובר האחרון. אם סגריר אז סגריר. אם גשום אז גשום. אם יורדים זרזיפים, אז זרזיפים איט איז. אבל לא נתקלתי במקרים של גשם לעשרים דקות ואז שמש לשארית היום.

מזכיר לי קצת את המאבק בין הכדורסל לבין הביפ המזורגג. פה ושם אנחנו גוברים עליו, מכים בו ובאנשיו בלחי חמור ומתהדרים במדליית זהב באליפות אירופה עד גיל 20, אבל הם תמיד חוזרים. ולא רק שהם חוזרים, הם כאן כדי להישאר לתמיד. חזקים יותר, מושרשים יותר, נתמכים יותר על ידי כל המגזרים.

אומר זאת כך יונית: אם כדורסל הוא גשם לנשמה ואוויר לנשימה, הביפ המזורגג הוא שמש של קיץ. קופחת, בלתי ניתנת להדיפה, מכלה אותך מבחוץ ומבפנים. אישית לא אוותר לה אף פעם, גם היא תביס אותי שוב ושוב. והיא תביס.

רגשי ההשלמה עם גזירת הגורל הזו מובילים אותי לג'וש פרקינס, שהוחלף לא מזמן על ידי הפועל גלבוע/גליל. פרקינס. ג'וש. אותו גארד שביקר עם גונזאגה בפיינל פור של המכללות ושייט איתה בשמי ארצות הברית במשך תקופה ארוכה. לא ראיתי אותו כאן בכלל ולא יצא לי, סיפרו לי שהאיש איכזב מאוד, וניסה דברים בכוח על המגרש. אם ככה זה לא פרקינס שזכרתי. ואגב, נאמן להבנתי מלפני שנים, אני עדיין אוחז באותה תובנה: שחקן כמותו – שיאו בעצם מאחוריו. שום דבר לא יוכל להביא אותו שוב לימי תהילתו, לתחושות יוצאות הדופן שצמרת המכללות יכולה לספק לך. הסיבוב הזה שאחרי - בין אם זו גלבוע, ז'ילונה גורה או סקאפאטי – הוא לא יותר מגרירת רגליים וטיול בעולם. לימיו הגדולים עם מארק פיו בגונזאגה הוא לא יחזור. זה משהו אחר בלתי ניתן לשחזור ברמות האלה בהן פרקינס משחק עכשיו. קצת מדכא, אבל גם זה חלק מהחיים, האין זאת?

צילום: אתר מנהלת הליגה

מה עוד?

קריסטין מקווי מפליטווד מק סיימה את הסיבוב בינינו על פני הכדור הזה ונפרדה. אהבתי לשמוע אותה מאוד. לא ברור איך מפה לשם היא נעשתה בת 79, לא הרגשתי את זה קורה. להקה מצוינת עם שתי זמרות בולטות ולינדזי בקינגהאם אחד שמרחף מסביב ומעל ושומר איזורית לבד. קל היה להבחין בהבדל בינה וקולה הצלול ב-,Everywhere למשל, לבין סטיבי ניקס, שהציגה גוון קול צרוד ומחוספס באופן קיצוני. ואהבתי את שתיהן אלי, זאת שלי היתה וזאת שלי. בקרוב תיכרה חלקת קבר עבור בלינק המופתי 'לזכרם' המציג גדולי כדורסל ומוזיקה שהכרתי וראיתי. אם נחיה, כמובן, ונגיע לעסוק בזה.

מי עוד?

אהה, כן. אתמול הייתי יוצא מהכלל. הרבה זמן שזה לא קרה לי. קיבלתי כדור, שעטתי לסל, יצרתי מגע, נדחפתי לאחור אבל הצלחתי לשחרר זריקה, לקלוע וגם לסחוט עבירה. העידוד מסביב היה יוצא דופן. אינטנסיביות כזו לא זכורה לי. הרי חלפו עשרות שנים בהן לא השתתפתי במשחק רשמי. לא ידעתי איפה אני נמצא ומה קורה או מה קרה לי, לא זוכר אפילו נגד מי זה היה. ופתאום הכל נגמר בבת אחת ובאופן חד מדי, והשאיר לי טעם לא טוב.

צריך להחליף את צלצול ההשכמה בשעון המעורר. הוא מעצבן מדי.