הרבה דברים לא ידענו על הכדורסל האירופי בשנות ה-70'. בהיעדרה של תקשורת ספורט זמינה ומעודכנת - לא היה לנו מושג מה קורה בליגות השונות ברחבי היבשת. את מדורי הספורט של אותם ימים (בהנחה שאפשר להגדיר טור וחצי בעמוד לפני האחרון כ"מדור") לא עניין מי זכתה באליפות יוון, מי היו היורדות באיטליה, ואיזה שחקנים חתמו איפה. מידע של ממש על קבוצות ספציפיות, גם אם מוגבל ופרימיטיבי במונחים של היום, קיבלנו רק כשנקבעו יריבותיה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות, וגם אז עדיין נותרו כמה סוגיות לא פתורות. למשל, מה שמה של אלופת הולנד - דן בוס או דן בוש? ומה שמו הפרטי של הכוכב הבלתי מעורער ומלך הסלים שלה, אקרבום - קיס או קייס?

תשובות מוסמכות קיבלתי רק אחרי שנים. הייתי צריך את עזרתה של ידידה הולנדית כדי להבין סופית כי שם הקבוצה הוא דן בוש, והשם הפרטי הוא קייס. אבל ממש לא הייתי צריך את עזרתה, או את עזרת כל אחד אחר פרט לשידורי הטלוויזיה, כדי לדעת שאקרבום היה מגדולי הצלפים שידעה היבשת באותן שנים ובכלל.

קייס אקרבום סניור היה מכונת ירייה. אבל ממש. פורוורד בגובה 2.05-2.04 שמעולם לא פגש זריקה שלא אהב וגם לא טווח שהפחיד אותו. הרוויח ביושר גמור את הכינוי המתבקש "אקר-בום-בום-בום". אהב במיוחד לצלוף מהפינות, אבל ידע להעניש מכל מקום. בנוסף לגובהו המכובד, היה לו גם שחרור כדור מהיר במיוחד - צירוף שהפך את השמירה עליו למשימה קשה מנשוא עבור רוב יריביו. אף פעם לא היה השחקן הכי פיזי על המגרש, אבל לא פחד לקחת כדורים לטבעת מול מיטב סוסוני היאור של היבשת. גם מהירות לא חסרה לו, וכך מצא עצמו מסיים לא מעט מתפרצות. מדגם מייצג ממעלליו תוכלו למצוא ממש כאן.

נולד וגדל בעיר הארלם, וכבר בגיל 17 מצא עצמו בחמישייה של הקבוצה המקומית, אותה הוביל לשלוש אליפויות ושני גביעים. בגיל 23 עבר לנאשוואה דן בוש, הקבוצה איתה הוא הכי מזוהה עד היום. כל אוהד כדורסל ישראלי זוכר את דן בוש של אותם ימים בעיקר בגלל שתי סיבות: אקרבום, כמובן, אבל גם האולם הביתי שלהם, שהיה, ביי פאר, הכי מוזר ביבשת. מיליון סימונים שונים על אותו פרקט: כדורסל, כדורעף, כדוריד, סקווש ולא יפתיע אותי לגלות שגם היה שם הוקי מים לסוסים. בימים בהם כל השידורים היו בשחור-לבן, היה בלתי אפשרי לזהות דריכות בחוץ, או כמה שווה היה כל סל שנקלע, אבל קל מאוד היה לראות שאקרבום קלע וקלע. וקלע.

עשר עונות שיחק בדן בוש, במהלכן זכה בעוד חמש אליפויות, כמו גם בשלושה תארי MVP של הליגה. במקביל, היה ה-כוכב של נבחרת הולנד, לצד שמות כמו יאן דקר, דן קרמר ואחרים. באותן שנים, פגשנו בו כמעט בכל שנה, או עם דן בוש מול מכבי ת"א, או עם נבחרת הולנד, או גם וגם. הרבה נזק עשה. הרבה מאוד.

לשיאו הגיע ביורובאסקט 1977. גדולי תותחני היבשת התייצבו בהמוניהם - דליפאגיץ', דליבאשיץ', קיצ'אנוביץ', בלוב, מישקין, בראבנץ, בונאמיקו, בריביירה, וקיאטו ומי לא - אבל מי שהתעלה מעל כולם היה אקרבום, שסיים כמלך הסלים של האליפות עם 27.0 נקודות בממוצע. הולנד סיימה במקום השביעי, אחד ההישגים הטובים בתולדותיה, ואקרבום עצמו נבחר לחמישיית הטורניר, לצד דליפאגיץ' (MVP) וסלאבניץ' מיוגוסלביה האלופה, אטנאס גולומייב, הבולגרי הנפלא, ומיקי ברקוביץ' האחד והיחיד.

בתום הקדנציה בדן בוש, שיחק עוד עונה בוורקנדאם, לפני שפרש והתמקד בגידול דור ההמשך, קייס אקרבום ג'וניור, שהפך בעצמו לשחקן ולקלעי לא רע בכלל. פרט לשלוש אליפויות וארבעה גביעי הולנד (במדי דן בוש, כמובן), זכה הג'וניור לא פחות מחמש פעמים בגביע קלע השלשות המצטיין של הליגה. שמו הרשמי של התואר - 'גביע קייס אקרבום סניור'. אם באמת הייתם זקוקים לזה, הרי לכם עוד הוכחה לגדולתו של האיש, שמעתה ועד עולם יישב איתנו במקום הראוי לו ביותר: חיל התותחנים של כדורסלע-האתר.