חלפו כשבוע וחצי מאז פטירתו של רפאל נאה זכרו לברכה. רק עכשיו אני ניגש לטקסט הזה, ועדיין קיימת תחושה שמונחות משקולות על ידיי ורגליי. לא כי מישהו מכריח אותי, ההיפך הוא הנכון – אני מעוניין. היו גם מספר קוראים שפנו וביקשו התייחסות לאיש בכדורסלע-האתר.

יש כאן שני עניינים, כנראה. הראשון, יראת כבוד כלפי אדם מבוגר ממני בשנים רבות, רב מעשים בתחום ושאינו עמנו עוד. השני, חשש מסוים לפיו יצוצו אמירות לא נוחות, שלא ניתן להתעלם מהן לחלוטין אם רוצים להציג את הדברים כפי שהיו.

קיצורו של עניין, לקח לי זמן אבל התיישבתי סוף-סוף קצת בכבדות מול המחשב, ידידו הטוב ביותר של האדם (בתחרות קשה, אגב, עם הטלפון הנייד והמזגן בעוד הכלב נשאר הרחק מאחור ומזדנב בסוף הרשימה).

כל בר דעת שעקב אחר כדורסלע לאורך השנים יודע שהשם רפאל נאה, איש 'ידיעות אחרונות' במשך כחצי מאה, השתחל אל לא מעטים טקסטים לאורך השנים. הביטויים "נאה כרפאל", או רק "נאה" או "לא יאה" נשזרו בין המלים שוב ושוב כמחווה מעט מוזרה ולא ברורה לשמו. למעשה, פעם, כשהיה זמן פנוי, הוקם ונשתל בתחתית עמוד הבית באתר לינק נפרד מבוסס מבזקים שכותרתו "נאה" עבור פרסומים מעניינים, הישגים עיתונאיים ועבודה תקשורתית מוצלחת, ו"לא יאה" עבור שגיאות וטעויות או סתם עבודה קלוקלת בתקשורת. הוא לא ממש בשימוש, אבל עדיין שם.

עד היום המלה נאה שימושית מאוד אצלי, למרות שלא פגשתי את רפי המון שנים והשפעתו המאגית עלי פחתה. וידוי קטן: עם חלק מהסובבים הקרובים בתחומי הכדורסל, מלת ההסכמה והאישור שלי היא לא סבבה, לא אחלה, לא יופי וגם לא אוקיי או בסדר.

היא אחרת: נאה.

ובואו נודה: אף אחד כבר לא אומר לבן שיחו נאה, אם אי פעם אמרו. זו מלה ששייכת לדורות קודמים (נאה דורש נאה מקיים, למשל). ולכן, זה חייב להיות איזשהו סל(ע)נג פרטי שהתפתח על בסיס דמותו של רפאל נאה, והקפדתי לשמור עליו כסוג של דחקה חצי-אובססיבית וחסרת פשר.

היה זה, כמעט כרגיל, איש הצללים סטנלי שהעביר הודעה כתובה וחידש לי: "רפול נאה נפטר". נוהג לו, לסטנלי, לעדכן אותי בשמות אנשי כדורסל שהלכו לעולמם כדי להרחיב את הלינק המשובח 'לזכרם' או סתם לדשן את חיבתי לנוסטלגיה. "מה אתה אומר", עניתי, כמעט כרגיל במקרים האלה. אבל הפעם הבשורה הרעה הזו לא עזבה אותי בתוך שעתיים או יומיים. שבוע וחצי אחרי, אני עדיין מהרהר ברפאל נאה ז"ל.

מוסף הספורט של 'ידיעות אחרונות' הקדיש ארבעה עמודים ומספר מסגרות נפרדות לזכרו. אחת ניתנה למיקי ברקוביץ', אחת לשמעון מזרחי ושתיים לאנשי מערכת העיתון שהכירו אותו היטב ומקרוב לאורך הרבה שנים. עכשיו אני מרשה לעצמי להציג בפניכם טקסט נוסף, מחשבות מאת יריב מקצועי לשעבר, יום-יום לאורך מספר שנים, בתקופה תקשורתית שונה לגמרי. והיריב הוא אני.

הרבה שעות רפאל נאה היו לי. נסיעות לחו"ל עם מכבי ת"א בעיקר, פה ושם גם עם נבחרות ישראל. יכולות היו להיות הרבה יותר, אבל רפי היה חרוץ ממני, עקבי יותר, שמר באדיקות על חשיבותו ומעמדו באמצעות הנסיעות האלה ולא נתן דריסת רגל ליותר מדי עיתונאים אחרים תחתיו בכל הקשור לטיסות לחו"ל, וליווי הקבוצות למשחקים באירופה ולאירועים ברחבי העולם. אצלי זה היה הפוך – מתוך עצלות ופינוק נטיתי לוותר בכל הזדמנות שנייה, לא אהבתי את ההיטלטלות בשדות התעופה, את טיסות הביניים ושעות ההמראה מערפלות החושים. וכשנולד איתי סלע חסר התקדים העדפתי להישאר בבית יותר ויותר במקום לטוס עם מכבי ת"א.

מצער אותי להודות שבזמן אמת נטיתי פה ושם לזלזל בו קצת, כמו לא מעט צעירים שמביטים על מבוגרים מהם בשני עשורים וחצי במבט שמשמעותו: 'אני טוב ממך, חד ממך, בקיא ומעודכן ממך, אתה את שלך עשית, אתה מיושן, עכשיו זה הזמן שלנו, הצעירים'. אבל תמיד-תמיד היו מצדי יראת כבוד כלפיו, הערכה על תכונותיו שכה חסרו לי ובעיקר חשש מן העתיד לבוא; מהכותרת של מחר.

נסו לדמיין את התקופה בתחילת-אמצע שנות התשעים: אין גוגל, אין טלפונים ניידים, אין מחשב נייד, אין אתרי אינטרנט. יש פנקס, עט, ביפר וכשנמצאים בחו"ל צריך להכתיב את החומר מהחדר בבית המלון לקלדניות שיושבות בבניין העיתון. תאמר אויגוץ', ג'ו ארלאוקאס, בראנקו מיליסבלייביץ', חואן אנטוניו סן-אפיפניו. לך תאיית להן אות אחר אות שוב ושוב. סיוט.

ועם כל הכבוד לנציגי 'הארץ' או 'קול ישראל', זו היתה בעיקר תחרות בין 'ידיעות אחרונות' (הוא) לבין 'מעריב' (אני) וכל האמצעים כשרים. מאות אלפים קוראים למחרת את מוספי הספורט, שהיו המקור הכתוב היחיד לחידוש המידע, פחות או יותר, ויש לנו תחרות אחת, מרכזית ומושכת תשומת לב רבה סביב מכבי ת"א; הקבוצה המצליחה בתולדות הספורט הישראלי.

זה היה לגמרי אישי. מה הוא יכתוב שאני לא יודע? היכן יכה בי? היכן יעקוץ? האם ינצח בנוקאאוט או במספר רב ומצטבר של חבטות כואבות ומתישות? פרסום שלו על מחלה או פציעה של שחקן מסוים שלא ישחק במשחק הקרוב ולא ידעתי על כך שקול למכה מתחת לחגורה. ואם המאמן התפטר באישון לילה ואין אצלי אזכור? עדיף שאתחבא שבוע ולא אראה את פרצופי ברבים. מכבי ת"א החתימה זר (בתקופה של שני זרים בקבוצה ולא שמונה) ושמו מופיע רק אצל נאה ב'ידיעות'? דכאון עמוק ומוחלט.

ישנם תחומים משמעותיים יותר בהם אנשים נמדדים יום-יום והשלכות של פקשוש או מחדל משמעותיות בהרבה, אבל מעטות החזיתות בהן החשיפה לכישלון אישי כל כך רחבה ומיידית.

ובואו נזכור גם את זה: רפי היה מקורב מאוד למערכת של מכבי ת"א. מ-א-ו-ד. שנים על גבי שנים הוא טווה קשרי ידידות עמוקים עם האנשים המובילים בה. הייתי צעיר ממנו בהרבה, בעל קשרים רופפים יחסית וחלק גדול מהסקופים שלי הגיעו ממעגל שני או שלישי לאירועים או אפילו באופן אקראי ממקורות חיצוניים לקבוצה ואפילו למדינה. הוא היה מנוסה בהרבה ומחובר אל בעלי הידע והמידע פי כמה וכמה ממני. הרבה פעמים, כאשר הופיעה בשני העיתונים אותה ידיעה קשה להשגה מבחינתי, הרגשתי כאילו חילצתי מרפי הישג קטן, תיקו חוץ, בז'רגון של הענף ההוא שאין להזכיר כאן את שמו.

לא פלא, אם כך, שתמיד ובמיוחד בתקופה בין עונות, עונת המלפפונים כפי שקראו לה פעם, ניגשתי לעמוד/י הכדורסל של המתחרה בחשש רב, באיטיות ובזהירות. כאשר לא היה שם שום דבר חדש ומרטיט מאת רפאל נאה לגבי מכבי ת"א נשמתי לרווחה. מבחינתי, עוד יום חלף בשלום. מצד שני, כל יום שעובר בשקט רק מקרב יום בו תגיע הפצצה הבאה: מינוי מאמן חדש, החתמת זר חדשה, פרסום פרטי חוזהו של אחד הישראלים הבכירים בקבוצה. אם זה יפורסם אצלו ולא אצלי – קשה לתאר את תחושת הצריבה, ההפסד.

אין ולא היתה תחושת סיפוק גדולה באותם ימים מאשר לפרסם סקופ על הראש של רפול. בחוץ, בין הקוראים, ספק אם למישהו באמת אכפת איפה קרא לראשונה את הידיעה החדשותית המהדהדת. אצלנו, כתבי השטח של אז, אחראי הסיקור על הנעשה במכבי ת"א, זה היה עולם ומלואו. זה היה הכל. רפי שחה בזה, חי את זה ובשביל זה, בעוד אני ראיתי בעיסוק בניוז ביצה טובענית שאין ממנה מנוס ואין לה סוף. "ברחתי" אל האוקיינוס הגדול - הצבע, הפרשנות, התיאור העמוק, הטורים האישיים, הראיונות, ההגיגים והכתיבה הרהוטה, אבל נאה היה שם ברקע כדי להזכיר לי (ולעורכים שלי) שוב ושוב: היי, קודם כל ניוז. זה הבסיס. על זה ומזה כולנו חיים כאן, אחר כך אתה יכול ללכת ולכתוב את ה"סיפרה בסלע" שלך ואת הפרופיל המקצועי על פטאר נאומוסקי.

היינו כל כך עמוק בתוך זה, ובסופו של דבר הדברים התנקזו להצלחה או כישלון. ממש קרב בין העיתונים, המדורים וגם ברמה האישית.

בתוך מספר שנים השתנתה התמונה: עפר שלח חצה את הגבול ועבר ל'ידיעות אחרונות', קודמתי לעמדת הפרשן וניהול דסק הכדורסל ולא הייתי אחראי עוד על אספקת חדשות. זו היתה אנחת רווחה גדולה. צלו המאיים של רפול הוסר ממני ברמה האישית-יומיומית, אבל עדיין היה שם תמיד, מעל, מתחת, מסביב ובכל מקום ברמה המערכתית. בחלק השני של שנות התשעים נכנס האינטרנט לעולמנו ואיתו הגיעו גם אתרי הספורט. חלפו עוד מספר שנים די רעות, מדורי הספורט קוצצו בהדרגה ובהמשך פוטרתי מ'מעריב' בתום 15 שנות עבודה כחלק ממסע ארוך בו נפלטו עובדים רבים. המאבקים נגד רפי נראו פתאום כל כך רחוקים, והאינטרנט שינה את הכללים.

אזכור תמיד יום בהיר, או שמא היה זה יום סגריר דווקא, בו ישבנו ביציע העיתונות ביד אליהו, ולקראת סוף האימון קלטתי לפתע את שמעון מזרחי מזמן אליו את רפול מרחוק, ממש ככה, מאזור המזכירות במגרש, בתנועת אצבע קלה וזריזה כאשר כף ידו סמוכה לירכו. בהיחבא, כביכול. נאה, דרוך כהרגלו, הכיר כנראה את התנועה המוסכמת וחיש קל הזדקף וניגש לשמעון עם תיקו בידו. קלטתי את זה לגמרי, את כל הטקס במלואו. הבנתי באיזה ברוך אני נמצא. שם נשתלו זרעי האימה הראשונים (טוב, נו, לא אימה, אני מגזים).

אזכור ארוחות ערב משותפות במסעדות בחו"ל ובשעה מאוחרת, נניח, 22:30, לא לפני שכל אחד מאיתנו העביר את החומר לעיתון בארץ בשיחת טלפון עם הקלדנית. "סלע", הוא היה שואל אותי תוך לעיסה נמרצת, "מה העברת? יש משהו חדש?". לרגע, ואולי נדמה לי, הרגשתי שגם הוא מודאג ממני וחושש ליפול על חרבה של איזו כותרת ב'מעריב'. אפילו אם רק קצת ורק לפעמים.

אזכור איך באחת הנסיעות, כשיצאנו ממונית ברחבי אתונה, או שמא היה זה מקום אחר, מי זוכר, התברר לי מיד ששכחתי במושב האחורי את הארנק שלי. רצתי אחרי המונית אבל הנהג נסע ונעלם. רפי עזר לי מאוד באותו זמן להתאפס, חשבנו יחד איך לעלות על עקבות הנהג ובסופו של דבר האיש הופיע במלון והחזיר את הארנק.

אזכור את המלון המפואר במוסקבה, בו נאלצנו להשתכן שנינו באותו חדר ענק, כיוון שהמחירים היו מאוד יקרים ובמקביל נוצר מצב לפיו לא נותרו מספיק חדרים פנויים. התקשיתי להירדם. בלילה, מאוחר, שמעתי לפתע את רפול יורד ממיטתו וניגש לפינה מכותרת קירות, מעין מבואה שהיתה שם, כדי לצלצל למוני פנאן או שמא היה זה שוב שמעל'ה המכובד, שהשתכנו במלון אחר. הוא וידא שאין מידע חדש שעליו לדעת ולפרסם לפני שיעלה על יצועו. היה חייב את זה לעצמו, לקוראיו.

אזכור איך עשיתי בית ספר לרפול בפרסום בלעדי של הידיעה על החתמתו של הזר הכי גדול שנחת אי פעם במכבי ת"א (והשאר בפרק "דג ענק ושמו צ'יימברס", החל מעמוד 72 בספר 'מסביב לכדור'). וכמובן את הפעמים הרבות שבהן היכה בי בלחי חמור ובסנוורים מעל עמודי מדור הספורט של 'ידיעות אחרונות'.

אזכור איך ישבנו זה לצד זה באליפות אירופה בטורקיה. הצצתי לרישומיו כמו במבחן מתמטיקה קשה בכיתה. רפול, כמנהגו כנראה, המשיך גם בתקופת הסטטיסטיקה הממוחשבת לרשום כל סל שנקלע במגרש. דקה, תוצאה ומספר הקולע. היה לי מאוד מוזר לגלות שהוא רושם לעצמו: מספר 7, צרפת, 34:32, דקה 18, ולא לורן פוארסט. התברר לי שהוא לא מכיר את כל השמות. כלומר, 7 צרפת, מה יותר קל מזה. למה צריך לזכור שזה לורן פוארסט ואת כל הרזומה שלו קדימה-אחורה מתוך שינה כמוני באותם ימים? הרבה יותר קל לכתוב לעצמך 7 צרפת, לא? גאוני. סוג של.

עברו, כאמור, הרבה שנים מאז התראינו בפעם האחרונה, ועוד יותר מכך מאז התקוטטנו לגבי כל פיסת מידע חדשה ורלוונטית. אבל עכשיו, רק עכשיו, אפשר לומר שבאמת-באמת תמה תקופה.