מעשה שהיה כך היה: המקום - תל אביב, בית "מעריב" שאינו קיים עוד. השנה – 1998. העונה - כנראה קיץ מחניק בואכה סתיו מחייה נפשות.

המכובדת אליענה שפר התגוררה אז בבירת סרדיניה, קליארי, חיתה באיטליה לצורך לימודים וכדי לממן את הפסטות שזללה כתבה ל"מעריב" פה ושם. רק האל הטוב זוכר מה למדה, אולי גם הוא לא. נהמר על וטרינריה או משהו, אבל זה לא הסיפור כרגע.

בקיצור, שולחת לפתע העלמה אליענה ידיעה למערכת, לפיה שחקן בשם טים ברקוביץ' בעל אזרחות ישראלית נבחן בימים אלה ברג'ו קלבריה, שמשחקת בליגה השנייה. יושב אני וחושב מיהו ברקוביץ' זה ומהיכן צץ. בתוך כך גם משחזר פרטים מנסיעה לרג'ו קלבריה, השוכנת בקצה המגף, מספר שנים קודם לכן, ונזכר בטעמה של גלידה פנטסטית שליקקנו שם כולנו – רפי גינת שלא הסתפק במנה אחת, אריה מליניאק, רפול נאה ז"ל ואחרים (ייבדלו לחיים ארוכים). תקציר אירועים: הפסד למכבי ת"א 75:71 בגביע קוראץ' (קני בארלו, קווין פריצ'רד, מאסימו מינטו, רוברטו בולארה, מרקו ספאנג'ארו – הקבוצה ההיא). אבל גם זה לא הסיפור כרגע.

אז מה הסיפור? בשיחת המשך עם אליענה בניסיון להבין יותר, היא סיפרה שבקבוצה ישנו שחקן, ארגנטיני צעיר שאביו איטלקי, רק בן 21, וכולם אומרים שהוא כוכב גדול ועוד יגיע ל-NBA. שמו מאנו ג'ינובילי, זרקה. אומרים שהם מועמדים לעלות ליגה, הוסיפה.

וכך היה.

וטים או טימי ברקוביץ'? האיש נותר בזיכרון כחידה לא פתורה. ישנה סברה שמדובר בטמיר ברקוביץ' ששיחק פעם באנגליה, ואולי הציג עצמו כטים/טימי בשדות זרים, מי יודע.

אז זהו, זה האופן בו שמעתי לראשונה על מאנו ג'ינובילי שמצטרף עכשיו סוף-סוף, באיחור ניכר, לחיל התותחנים של כדורסלע קרוב לחמש שנים לאחר פרישתו ו-25 שנים לאחר השיחה עם אליענה.

כידוע או שלא, חיל התותחנים הנשגב של כדורסלע מתבסס על גאנרים, סקוררים או שחקנים בעלי פרופיל גבוה מאוד, שראיתי בעיניים בזמן אמת, ולא שמות רחוקים מה-NBA שמעולם לא עברו באירופה. דומיניק ווליקינס נכלל בחיל על בסיס ימיו ב-NBA אמנם, אבל למעשה בזכות תקופתו בפנתינאייקוס ובולוניה. פרוויס שורט איתנו אחרי קריירה טובה מאוד ב-NBA, אבל רק בזכות הזמן שעשה עם הפועל ת"א. גם אדי ג'ונסון אצלנו בעקבות ימיו עם אולימפיאקוס, ואת בוב מקאדו החתמנו תודות ללילותיו עם מילאנו.

על אותו משקל ג'ינובילי נכנס עכשיו לחיל בזכות התקופה באיטליה בה התהלך מלוא הארץ והיבשת אל מול עינינו המשתאות, ולא רק על סמך העונות הרבות והנהדרות בסן אנטוניו, 16 במספר, וארבע האליפויות בהן זכה איתה.

אל אל עמנואל.

אליל היה.

ואם אין אני לי – ג'ינובילי.

ואחרי הסלוגנים האפשריים בואו נחזור קצת לאיטליה, מכורתי השנייה.

החבוב המרשים עלה לליגה הראשונה עם קלבריה ב-1999 – אז עדיין נטול פדחת - ובאותו קיץ נבחר בדראפט על ידי הספרס כבחירה 57. הוא העדיף להישאר באיטליה ובסופו של דבר הגיע לסן אנטוניו רק ב-2002. בשלוש השנים שבין לבין ג'ינובילי הפך לכוכב גדול, בדיוק כפי שהבטיחה לי אליענה שהבטיחו לה. הוא המשיך לשחק בקלבריה עונה נוספת וסיים את העונה הראשונה שלו בליגה הבכירה עם 17 נקודות בממוצע למשחק. ראתה קינדר בולוניה כי טוב, הרעיפה מזומנים והלכה על הבחור בכל הכוח.

מאנו חרך את היבשת. בפעם הראשונה שראיתי אותו משחק נשארתי המום. גארד גבוה, שמאלי קטלני, אנרגטי מ-א-ו-ד, משחק מצפון לדרום, אתלטי מ-א-ו-ד, ניתור גבוה, מסיים חדירות בדאנקים, מתפתל בין שניים, מהתל בשלושה, הולך ימינה ומסיים בשמאל ולהיפך, צעד ראשון ארוך ומהיר, שהייה באוויר, קולע מכל הטווחים ולא פחות מרשים – נראה שהוא בכלל הגנתי יותר מאשר התקפי. הייתכן כדבר הזה?

זכורה לי הטעיית זריקה שעשה לו קרלטון מאיירס. מאנו, שאכן אכל אותה ופספס בעיתוי ניסיון החסימה, הספיק לחזור ובעוד מאיירס מתנהל בנוחות ומסדר רגליו לקראת עוד שלשה פנויה הגיח אליו העטלף וכיסה אותו בכנפיו בעלטה מוחלטת.

יאאא אולוהייים, הוא דפק לו גג משום מקום, הוא דפק לו! היה זה גגל'ה מארץ הגגות והרעפים. לא ברור איך, אבל מאנו הספיק לשוב לאחור אחרי שנחת, החליף כיוון, המריא שוב וחסם את הזריקה. לראות ולא להאמין.

בולוניה כונתה אז בירת הכדורסל האירופי והיתה המקום הטוב והנכון ביותר להיות בו. בחלומותיי דיברתי איטלקית והייתי בן המקום. יליד העיר. אלמלא הייתי נשוי ואב לילדים בשלב ההוא, יתכן שהייתי שובר את הכלים, קם ונוסע ללמוד איזו וטרינריה כמו אליענה, ואולי גם עורק ומחלטר לטובת המתחרים כדי לרכוש בכסף מנויים למשחקי הבית של שתי הבולוניות. הדרבים בין וירטוס (והספונסר קינדר) לבין פורטיטודו (והספונסרים פאף וסקיפר באותן עונות) היו סוערים וגועשים, לא נכחיש זאת ואף נתגעגע עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

ג'ינובילי העלה בהם את רמת הקושי, טיפס על הבמות, כיכב בפסגות ההרים וסחף את בולוניה גם לשפיץ של הכדורסל האירופי. בעונה הראשונה שלו בקינדר הוא זכה באליפות וגביע באיטליה ובאליפות היורוליג (עונת הפיצול בה מכבי ת"א זכתה בסופרוליג). בשתי העונות שלו שם נבחר ל-MVP של הליגה האיטלקית. ב-2002 נבחר לחמישיית אליפות העולם לצד יאו מינג, דירק נוביצקי, פג'ה סטויאקוביץ' ופרו קמרון. זה היה הזמן שלו לעזוב.

עד היום הוא אחד משניים בלבד (לצד ביל בראדלי) שזכה באליפות היורוליג, אליפות NBA ומדליית זהב באולימפיאדה. אבל עזבו, אני לא רוצה להישמע כמו ויקיפדיה ואת כל השאר, ובמיוחד עלילותיו עד גיל מאוחר מאוד לצד טוני פארקר וטים דאנקן ותחת גרג פופוביץ', אתם ודאי מכירים או זוכרים.

שנסגור עניין בקריאת אל אל עמנואל? ברור, ודאי. ג'ינובילי הוא מעכשיו חבר בחיל התותחנים של כדורסלע, התואר היחיד שהיה חסר לו עד היום כדי להיחשב מושלם באמת.