חנוך מינץ היה המאמן הראשון שלי בליגת העל, זה היה בעונת 1994/95 בהפועל גבת ויחד איתי היו עוד הרבה צעירים, רובם לא מוכרים, ובהם שרון אברהמי, אבי קטן, ניב ברג, אסף לב וקוסטה גורמן. מינץ תמיד האמין בשחקנים צעירים, אולי בגלל שההשפעה שלו עליהם היתה גדולה, אולי כי נוח היה לו להתמודד איתם ביומיום ולהקנות להם הרגלים.

לאורך השנים שמו נקשר בשמם של ישראלים נוספים, שאיתם הוא עבד באופן אישי וקידם בקריירה, כמו אורי כהן מינץ, דרור כהן, ליאור אליהו, דורון שפר, איציק אוחנון וגם אני בתוכם. והנה, דרור אפילו דופק לי ליי-אפ על הראש, ביזיון.

אם אני מביט על הקריירה של מינץ מהצד, הוא אף פעם לא קיבל כבוד רב מדי מהנהלות. כמעט תמיד עבד בכסף קטן יחסית, אף פעם לא הגיע לקבוצה עם תקציב ראוי וגדול, שיאפשר לו להביא שחקנים טובים בשכר סביר ויכבד גם את שכרו הוא.

נוצר מצב שמינץ הוא מאמן לעיתות חירום. קבוצות נהגו להזעיק אותו כשפיטרו מאמנים, והוא הגיע באמצע העונה או לקראת סופה כדי להציל את הקבוצה מירידה. בחלק מהמקרים, אחרי שהצליח לעמוד במשימה, קיבל את הזכות להמשיך גם הלאה, אבל במקרים האחרונים זה כבר לא עבד.

את ראשל"צ הוא הציל, המשיך לעונה הבאה ועוזרו, גיא גודס, החליף אותו ברגע הראשון שבהנהלה הבינו שמבחינתם אין טעם להמשיך ולהילחם את המלחמה של העונה שעברה, ובעצם הם רוצים ללכת עם הפנים קדימה, למאמן הבא. את רמת גן הוא לא הציל אמנם והקבוצה ירדה (ונשארה בגלל הבלאגן סביב הפועל חולון), אבל קיבל את הקבוצה בכל מקרה לעוד עונה. זה החזיק, כמו שראינו, שלושה מחזורים בלבד.

הוא מאמן אישי מצוין, שמצליח לשפר תכונות במשחק גם בגיל מאוחר יחסית של השחקן, אבל לאורך השנים יצר לעצמו שם של אחד שמתערב ונדחף לפעמים לענייני הניהול, ובקבוצות מסוימות חברי ההנהלה לא אהבו את זה. הוא היה צריך להישאר כל כולו בעניינים המקצועיים בלבד, אבל יש בו מין פרפקציוניזם שמסוגל להרגיז לאורך זמן. הוא רוצה שדברים ייעשו בדיוק כפי שהוא רואה אותם, בדיוק-בדיוק, ולא בדרכים אחרות.

מינץ הוא איש כדורסל ברמה גבוהה, שיודע להכין אותך מצוין למשחק מבחינה טקטית. איש עקרונות וטיפוס לא קל. כשאני מדבר על פרפקציוניזם, אני נזכר שעם השנים ראיתי בו דברים שלא השתנו. כשהגעתי אליו בגבת, בגיל 21, למדתי ממנו המון. בגיל הזה אתה מקשיב לכל מה שלמאמן שלך יש לומר ולהסביר. הוא ניהל הרבה אימונים על חצי מגרש, ועצר בכל פעם להסביר ולהדגים אפילו אם מדובר בכדרור אחד שחרג מתוך הקונספט הכללי.

כששיחקתי אצלו בראשל"צ לקראת סוף הקריירה שלי, הוא עדיין עשה את זה אבל הגישה של השחקנים היא כבר אחרת. בגיל מבוגר אתה רק רוצה שישחרר אותך מהעול הזה, ושיפסיק לעצור סביב כל פיפס. שחקנים רוצים לרוץ קדימה, לנוע. אימונים טקטיים מייגעים שכאלה גורמים לך לתחושת מיאוס וחוסר עניין.

גם העונה, ברמת גן, הסיכויים שלו היו קטנים מלכתחילה. שוב סיפור חייו – קבוצה קטנה, תקציב קטן, מגרד זרים טובים של הרגע האחרון בהצלחה יחסית, כמו טוריי בראגס, והישראלים נאספים מכל מיני פינות, כמו באיזו מכירת חיסול. אוחנון הגיע לר"ג בזכותו, אחרי שלא שיחק בכלל בירושלים, ואני מניח שהיה מוכן לוותר על כסף כדי לשחק אצל חנוך. ארז קוחנסקי, שמוליק ברנר, אלישי כדיר – אלה לא שחקנים להוביל קבוצה, בלי לפגוע בכבודם.

בכלל, הסיפור של מאמנים בגילו הולך ונגמר ודור מחליף דור. מאמנים בגילו כבר לא מאמנים פה, כי לא כל אחד מוכן לעבוד בכסף קטן. אלה שעשו כמה הצלחות בקריירה כמו אריק שיבק, מולי קצורין, צביקה שרף, בטח פיני גרשון, לא יעבדו כאן בשביל כסף קטן. הם עובדים רק בחו"ל. רוני בוסאני הוא היחיד, פחות או יותר, משכבת הגיל הזו, שעדיין מאמן בליגה וגם הוא עושה את זה כבר כמה שנים טובות בקבוצות תחתית בלבד ולא יותר מזה. אחרים מהקאדר הזה, דוגמת ישראל לב, יריב ורשיצקי, אלי קנטי ואילן קובלסקי, יושבים מחוץ לליגת העל כבר שנים רבות.

בשכבת הגיל של בני חמישים ויותר, היחיד שמצליח הוא אפי בירנבוים. טיפוס מיוחד, חיית משחק, שלהבדיל מחנוך מינץ קיבל קבוצות עם תקציבים טובים, כמו בני-הרצליה, מ.כ. חיפה או בני-השרון, למשל, והצליח להגיע להישגים יפים. בירנבוים בנה לעצמו שם טוב, והוא חי על השם הזה ועל הרקורד שלו.

מינץ אף פעם לא שודרג לרמה הזו, כי גם כשהצליח כמעט תמיד היה מדובר בהצלחות קטנות, שוליות וצדדיות, כמו הישארות בליגה. אישית, חבל לי על מה שקרה לו בעירוני רמת גן, אבל קשה לומר שהמהלך של הנהלת הקבוצה היה בלתי צפוי. אם מחברים את כל האלמנטים מסביב, הפיטורים של מינץ בהחלט היו כתובים על הקיר מהרגע הראשון של העונה.

gilse@inter.net.il