בדרך לאנגליה, במטוס, העברתי חלק מהזמן בקריאת מוסף "75 השירים של המדינה" של ידיעות אחרונות שיצא בערב פסח ושמרתי ליד המיטה בידיעה שיום יבוא ואתפנה אליו יען לכל דבר עת וזמן. עברו חמישה חודשים וחצי והנה הגיע הרגע: חופשה בת 25 ימים לפניי - טיול של פעם בחיים שעוד ידובר בו - והרבה מאוד זמן פנוי לבצע דברים שרציתי.

בין הכותבים במוסף בולטת ציפי שמילוביץ. עבדנו יחד הרבה שנים במדור הספורט של 'מעריב', ויותר שנים מזה חלפו מאז. הקשר אבד עם הזמן. הרבה מאוד שנים לא זכיתי לשמוע אותה קוראת לי "דייבי", וגם היא לא קיבלה ממני אפילו "ציייפ" אחד אוהב להתענג עליו, אבל לא נעלמו הזכרונות והחוויות מהתקופה ההיא. ודאי לא התאיידה הערכתי העצומה לכישוריה כעורכת וכותבת.

במוסף "75 השירים של המדינה" ציפי מרביצה תורה ומכה במיומנות בלחי חמור ואין בזה חדש. יש בו כמה וכמה כותבים משובחים, את חלקם היא מביסה, את חלקם היא רק מנצחת ובטח לא נופלת מאף אחד.

הרגישות ודקות האבחנה, העושר האסוציאטיבי, הידע הנרחב, הפאנץ' ליין והפתיח וגם החלקים שבין לבין, זווית הראייה ונקודת המבט הופכים אותה לכותבת בחסד. אין קטע בינוני או חלש, אין יום לא טוב. אין אייטם משעמם. האהבה לכתיבה ניכרת וחיה עד היום, וזה לא עניין שקל לשמר. היא הרי שוחה באוקיינוס הזה עשרות שנים. אפשר לומר שציפי צפה בלי מאמץ. ממרחק זה נראה קל, חלק, זורם ובעיקר מוכשר. נדמה שהטקסט הדומם פועם כשמאחוריו עומדת ציפי.

קראתי עד שיר מספר 45 ועצרתי. העיניים לא משהו, זה אחד. ושניים - שכני במושב המטוס החליט לישון, הגיף את תריס החלון ושם סוף לאור הטבעי והנעים מבחוץ.

שומר קצת להמשך, ציפ, ומקווה למצוא קטעים נוספים שלך עד לסיום המוסף, שישתלבו בנוחות, נוחיות ונינוחות עם מזג אוויר קריר ומהנה בישיבה על ספסל בפארק לונדוני ומסביב ירוק, מים וסנאים.

ומה זה "דייבי" ומאיפה הוא בא? הרי בסוף צריך לחבר את הטקסט לכדורסל איכשהו. "דייבי", עניין של הרבה שנים לאחור, נולד משמו של דייויד בלקוול, ששיחק בהפועל ירושלים בזמן שכדורסל, עבודה משותפת בעיתונות וחיבה גדולה חיברה בינינו. למה דווקא הוא ומה הקשר אלי? באמת לא זוכר, אבל בתקופה ההיא הדבקתי כינוי לכל מי שזז, ובסופו של דבר דבק גם בי אחד כזה. אחד מיוחד שהיה שלה ובא ממנה.

* נכתב ופורסם במקור ב-14.9.23.