הטיול של (אחרי) אמצע החיים, במקום זה של אחרי צבא שמעולם לא היה לי, החל בשוגאבייבז וטוטנהאם. בדיוק מה ששמעתם - נכחתי בביפ מזורגג או בשמו המכובס הענף שאין להזכיר כאן את שמו.

אבל קודם המוזיקה.

בערב ראש השנה התמקמתי גבוה מאוד ביציעי O2 Arena בלונדון במקום לשבת בראש שולחן החג. אין לי שום דבר מיוחד עם שוגאבייבז, לא תקליט, לא דיסק ולא קשר סנטימנטלי. ברם-אולם הטיול שהרכבתי מבוסס על מוזיקה וספורט והמטרה היתה לדחוס פנימה לתאריכים שנקבעו מראש (התחלתי בשבועיים והתרחבתי ל-25 ימים) כל מה שאפשר. שמחתי להתחיל עם להקה שאני מכיר שישה-שבעה שירים שלה ונחשבת לאחת המצליחות באנגליה בעשרים השנים האחרונות, גם אם היא לא מייצגת זרם או סגנון שאני הכי אוהב.

הגעתי מוקדם למתחם המדהים - לא פחות - והרבצתי ראמן טוב בווגאמאמה לצד בצק כלשהו ממולא בפטריות ואיזה מיץ גזר שנראה טוב וטעים לא פחות, כדי לא להגיע על בטן ריקה. טוב עשיתי, מתברר, יען בפרסומים הרשמיים שוגאבייבז היו אמורות לעלות על הבמה ב-19:00. בפועל, זה קרה ב-21:15 וצמד די ג'ייז ואחריהם הזמרת שייגירל חיממו את המקדימים כמוני עד שהאולם התמלא.

האולם בן 20,000 מקומות כידוע, אבל במופעים כאלה חלק גדול מהאנשים נמצא על המשטח ולא ביציעים. קישה, שיבון ומוטיה התחילו עם Push the button המקפיץ והרימו את כולם על הרגליים מיד בפתיחה. הבנתי פתאום שאני מוקף בצעירים בני 15-25 פחות או יותר, הכרטיסים זולים יותר שם גבוה למעלה ולי יש עוד תשע הופעות לראות כאן, אז צריך לחסוך.

בקיצור, נחמד ביותר. ששה-שבעה שירים הכרתי, שניים-שלושה נוספים נשמעו לי מעניינים ותפסו את האוזן ושאר העשרה שהן השמיעו לא ריגשו במיוחד. באתי בעיקר בשביל השיר הראשון שלהן בקריירה, Overload. אוהב את שובאן הג'ינג'ית שמתחילה אותו, לא אכחיש זאת, וגם הקהל אוהב אותה מאוד על פי התגובות, אבל אחרי צפייה בהופעה שלמה נדמה שמוטיה החצי-אסיאתית-חצי-אירית היא הדומיננטית ובעלת איכויות הכוכבת בין השלוש. קישה השחורה היא כאמור הצלע הנוספת ולאורך כל ההופעה נראה שישנו ניסיון לשמור על שיוויוניות ולא להבליט אחת על חשבון האחרת. גם בשירה ובעיקר בהעמדה ובתנועה.

למחרת, א' ראש השנה, הסיע אותי נהג המונית האדיב והמכובד קאביר אחמד למשחק בין טוטנהאם לשפילד יונייטד. הירבה לקרוא לי Sir, הנהג, עניין שמביא אותך להרגיש טוב, נחשב וחשוב גם אם אתה לא, ונשמע יותר מדליק ואצילי מהגירסה האמריקאית מיסטר.

צעדתי עם עוד אלפים אל היכל הביפ המשוקץ לראשונה בחיי בתחומי אנגליה. הפעם האחרונה שהגעתי למשחק (בלומפילד) היתה כשאיתי סלע הפלאי היה בן 10 נניח, לאחר שננזפתי על ידי קרוב משפחה שאני לא חושף בפניו את הענף המוביל. הוא כבר בן 24, כן?

עוד בדרך, אגב, ראינו, קאביר ואני, אוהדים צועדים מרחק קילומטרים מהאיצטדיון. מרשים, אבל לא בשבילי ובטח לא בשביל הברכיים שלי. בפנים כ-60 אלף איש ביציעים. אווירה, חוויה, מה יש להגיד. ואפילו התפלק פה משחק-משחק.

כלומר, לאו דווקא מבחינת הרמה אלא במישור הדרמטי-תיאטרלי. האורחים עשו הרבה כדי להפריע ולבזבז זמן במטרה לחזור הביתה בשלום. חמש פעמים נכנס צוות רפואי של שפילד יונייטד למגרש "לטפל" בשחקנים מתחזים. השוער שלהם עשה כל שביכולתו להתנהל הכי לאט שאפשר כשהכדור היה אצלו ועורר עליו את זעם עשרות האלפים שוב ושוב. מפה לשם, הם גנבו גול בניגוד למהלך המשחק ועלו ליתרון.

הלחץ אצל טוטנהאם וביציעים בעבע, ובסופו של דבר אחרי מספר חילופים ורק בחסות תוספת זמן פציעות בת 12 דקות, טוטנהאם אספה ניצחון עם 1:2. מתחת לשפם אלחש, שיש משהו במשחק הזה שאסור לקרוא לו כאן בשמו: הוא אמנם יכול להיות משעמם רוב הזמן, ולפעמים באמת לא קורה בו שום דבר מעניין, אבל כשהעייסק מתלקח התבערה עצומה וסוחפת אפילו יותר מסל ניצחון גדול בשנייה האחרונה.

מנור סולומון, בגובה של פחות מרכז כדורסל נמוך במיוחד, פתח בהרכב אבל היה אחד המוחלפים כשהקבוצה פיגרה. היא הפכה את התוצאה בעודו על הספסל. בדרך כלל זה לא מסמן טובות להמשך.

לצערי זו לא תהיה הפעם האחרונה שתקראו כאן בכדורסלע על ביפ משוקץ. ב-27 בחודש מחכה לי משחק באנפילד, ליברפול. כדורסל שולט, כדורסל עדיף, כדורסל אהוב, זה נכון. אבל חייב אדם לעצמו פעם אחת בחייו להגיע לשם כדי לשמוע מקרוב את ההמנון האדיר ויוצא הדופן You'll never walk alone מפי אוהדי ליברפול. אומרים האומרים ומספרים המספרים שאין לדבר הזה אח ורע וגם לא תאום או כפיל.

אדווח לאומה, אם נחיה.

* נכתב ופורסם במקור ב-17.9.23.