היום השישי, אנגליה.
כדורסל הוא לא החלק החזק בספורט הבריטי, מה שלא הפריע לעוד עונה להיפתח כאן השבוע, ולאלופה לונדון ליונס לרשום ניצחון חוץ על סוריי 61:83 במחזור הפתיחה. לונדון תקיים את המשחק הבא באולמה הביתי בהמשך השבוע ואם לא יקרה שום דבר מיוחד עד אז אצפה לה ביציע. כרטיס כבר נרכש ועוד נגיע לזה.
בינתיים, מאחר שהטיול הזה מבוסס על מוזיקה וספורט, ולאו דווקא מוזיאונים ואתרים בעיר, העברתי את הערב במיוזיקל על טינה טרנר בתיאטרון לונדון ברחוב אולדוויץ'. כי אם לא לראות אותה בהופעה, וזה הרי כבר לא יקרה לעולם, לפחות לקחת חלק בדבר הכי קרוב לזה.
מה אגיד, עוד חוויה נהדרת ועוד בינגו. באמת יופי של דבר: מרגש, סוחף, מעניין והרבה מאוד מוזיקה מוכרת מתוצרת טינה טרנר שמגולמת על ידי שחקנית מצוינת שנכנסה היטב לדמות (מתברר שישנן שתיים שחולקות את התפקיד העצום הזה, כדי לעמוד טוב יותר בלחץ ועומס של לוח ההצגות).
לא פחות מהמוזיקה שקרובה מאוד למקור, ככל שמישהי יכולה להתקרב לגוון הקול, לאנרגיה ולעוצמה של טרנר, הוצג גם סיפור חייה המסועף כבר מילדות - אביה היכה את אמה עד שנפרדו, וזה בדיוק היה הגורל של טינה (אנה מיי בולוק בתעודת הלידה) שהתגלתה על ידי אייק טרנר בגיל 17, חיה עמו 16 שנים רצופות מכות, שקרים ובגידות, עד לפרידה.
גידול הילדים, קשיי הפרידה, התביעה המשפטית של אייק נגדה, הקושי להתפרנס, החלפת האמרגנית במנהל בריטי, המעבר ללונדון, הניסיון להחליף רוקנרול בסינתיסייזרים שטינה לא כל כך אהבה, החיפוש אחר שיר גדול אחד שירים לה את הקריירה והחלום להופיע לצד מיק ג'אגר ודייויד בואי (איתו הופיעה ב-1988 בשיר Tonight). בסופו של דבר נפרצה לה הדרך ב-1984 כשהיא בת 45 עם What's love got to do with it, וטרנר החלה למלא אצטדיונים בארה"ב כשלאחת ההופעות הגיעו 180 אלף צופים.
הכל שם, ועוד הרבה יותר מזה, על הבמה בכישרון רב. קצת מצחיק, מאוד מרגש ובסופו של דבר המיוזיקל מסתיים כשהוא הופך להופעה ממש עם Simply the best שמרים את כולם מהכסאות ויציעי התיאטרון הופכים לבמת ריקודים. יצאתי משם מרוצה במיוחד.
הדרך באנדרגראונד מקובנט גארדן לתחנה במאנור האוס היתה קצרה מלהספיק לזמזם את כל השירים הגדולים של טרנר עליה השלום, שנפרדה מהעולם לפני מספר חודשים בגיל 83.
לא נורא, מחר מחכה לי הופעה מספר 3 (אחרי שוגאבייבז ואקו והבאנימן) ויהיו ודאי זמזומים חדשים.
* נכתב ופורסם במקור ב-20.9.23.
