היום השביעי היה קר וגשום לאורך שעות ארוכות. התחלתי אותו בסיור בן שעתיים שיצא מלסטר סקוור עם קבוצה קטנה ומדריכה בעברית, כי הרי בכל זאת צריך. כמה אפשר לחיות בפנטזיה ולעשות ר-ק דברים שאני ב-א-מ-ת רוצה?

אז עכשיו, כשיש לי תמונות של ארמון בקינגהאם, של הביג בן ושל כנסיית ווסטמינסטר, וגם של סנאי, אווז ויונים בכיכר, וגם של הפסלים של צ'רלי צ'פלין, מיסטר בין, וויליאם שייקספיר, מהטמה גנדי, ווינסטון צ'רצ'יל (בצילום), מרי פופינס, ג'ין קלי והשמן והרזה, אפשר להמשיך לעניין לשמו התכנסנו.

הגשם התגבר. לא הכי קל, גם לא הכי נוח, להסתובב ברחובות כשקר וגשום. מה עושים במצב כזה? סרט בקולנוע, ברור, ואם אפשר אז אחד הז'אנרים האהובים עלי - סרטי אימה. "הנזירה 2" בא לי כמו אסיסט לדאנק של אחד על אפס, ונכנסתי לראות בלי לחשוב פעמיים (10 פאונד, אם שאלתם). את הזמן שנותר עד לתחילת הסרט הרגתי עם שלושה כדורים של האגן דאז במזנון של הקולנוע (5 וחצי פאונד, אם תהיתם), כי שבוע שלם חיפשתי כאן גלידה נורמלית ולא יצא לי.

לפעמים אני לא אמיץ מספיק לראות את הסרטים האלה בעיניים פקוחות לרווחה. אודה ואבוש גם יחד: בסצינות מסוימות אני מצמצם את עיניי למינימום עד יעברו זעם ואימה ועד תחלוף הסצינה המפחידה. קצת פחדן כנראה.

הגשם המשיך לרדת גם אחרי שהסרט הסתיים. המשימה הבאה היתה לצלוח החלפת תחנות אנדרגראונד כדי להגיע להופעה מספר 3 שלי כאן, משהו מעט מורכב שטרם ביצעתי עד כה. אחרי התברברות קלה בין פיקדילי ליין לנורת'רן ליין התברר שאני לגמרי און ליין למציאות. עושה רושם שפיצחתי את השיטה של הטיוב. אני אפילו מתחיל להנות מזה. חשוב מאוד אגב שאשתי לא תדע מזה, אחרת הניווטים המשותפים - היא אמורה להגיע לחלק האחרון של המסע - יהיו מעתה והלאה באחריותי ודווקא התאים לי להשתרך אחריה בכל הפעמים הקודמות בלונדון.

אבל רגע, רציתי לספר לכם על דקסיז. או בשמם הקודם Dexys midnight runners. להקה שהיו לה שני שירים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי לפני 40 שנים, ומופיעה עד היום. אחד מהם אתם מכירים בוודאות, אין סיכוי שלא: Come on, Eileen. השיר הזה כיכב גם בארץ בהרבה מאוד מסיבות וחתונות ונחשב לאחד המקפיצים, המוצלחים והמעוררים ביותר.

האנגלים אוסרים צילום תוך כדי הופעה. סדרנים עומדים עם שלטים שמציגים הוראה מפורשת: לא לצלם. זה קרה גם בהצגה על טינה טרנר אתמול. הסתכלתי טוב - גם ברגעי השיא של ההופעה נראה היה שאף אחד לא צילם. חוץ ממני כמובן, אבל אשאיר את הקטע בשלב זה בין חברי המעגל הקרוב בלבד כדי שלא יאסרו אותי הבריטים. זה לא כל כך מתאים לי כרגע, יש לי עדיין כמה דברים נוספים לעשות כאן.

עכשיו ככה: אני כנראה בן מזל שיצא לי לראות תוך שבוע גם את שוגאבייבז, גם את אקו והבאנימן, גם את המיוזיקל על טינה טרנר וגם את דקסיז בהופעה, אבל קווין רולנד, הסולן והמוזיקאי המוכשר במיוחד, הוא ממש ממש בן מזל.

ומכמה סיבות: אחת, באופן מדהים למדי הקול שלו נשמע זהה לזה מלפני 40 שנים. והאיש בן 70, כן? שתיים, הוא מוכשר מאוד, מלא ביטחון בעצמו ובסובבים אותו ומאפשר לכולם להיות חלק דומיננטי בלהקה והתוצאה מרוממת נפש. שלוש, הוא פשוט נהנה שם. הייתם צריכים לראות איך כל הקהל ב"פאלאדיום" הריע לו ולחברים שלו לאורך ההופעה. האיש מאוד אהוב, מתברר, ונראה אסיר תודה לחלוטין על התשואות הרמות. גם אם הכרתי רק שניים וחצי שירים לאורך כל ההופעה, ישבתי מרותק לאיש הנמוך עם הקול הוירטואוזי.

יש משהו מיוחד בדקסיז מלבד הנוכחות הקולית המעניינת של רולנד. שילוב מאסיבי של כינור, סקסופון וחצוצרה מצד מספר נגנים בלהקה הופך את המוזיקה על הבמה לעשירה ושמחה. רולנד הוא גם שחקן, המימד התיאטרלי בולט אצלו. ובקיצור, המוזיקה אולי לא הכי חדשנית או מעודכנת, אבל דקסיז נראים כמו להקה שונה בנוף. אם לסכם בחסות ארקדי דוכין: היא לא דומה לאף אחת אחרת.

זהו. מחר קצת כדורסל אנגלי. אהיה שם כדי לדווח לעם היושב בציון.

נכתב ופורסם ב-21.9.23.